יום ראשון, 10 במרץ 2024

בית שומאכר - מראשוני בתי המושבה הגרמנית בחיפה

 

מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
קבוצת ירדן
הערוץ ששובר שיאים: אלו הנתונים מאחורי העשייה- ערוץ 2000
כתיבת המומחים
הרפורמה בישראל ללימודי רפואה - כל מה שחשוב לדעת
בית שומאכר חיפה לפני שיפוצו [צילום: אלי אלון]

בית שומאכר - מראשוני בתי המושבה הגרמנית בחיפה

בית שומאכר הוא אחד המבנים היפים במושבה הגרמנית בחיפה בזכות חמש הקשתות והמרפסת בחזית ● הבית שימש בית מגוריהם של יעקב וגוטליב שומאכר ומשפחתם, נבנה לפני למעלה מ-150 שנה בשנת 1870 על-ידי אבי המשפחה יעקב שומאכר שהיה אדריכל

10/03/2024  |   אלי אלון   |   יומני בלוגרים   |   תגובות

בית שומאכר ביתם של יעקב שומאכר (1891-1825) ובנו גוטליב שומאכר (1925-1857) ניצב בשדרות בן-גוריון 12 במושבה הגרמנית בחיפה. האב ובנו שימשו כיושבי ראש המושבה הגרמנית וכסגני קונסול של ארצות הברית בחיפה. הבן גוטליב שומאכר היה מגדולי החוקרים של ארץ ישראל עבר הירדן ורמת הגולן. היה מהנדס מחוז עכו, חופר מגידו, כרטוגרף ומודד תכנן ובנה מבנים רבים במושבות העבריות.

בית שומאכר הוא אחד המבנים היפים במושבה הגרמנית בחיפה בזכות חמש הקשתות והמרפסת בחזית. הבית שימש בית מגוריהם של יעקב וגוטליב שומאכר ומשפחתם, נבנה לפני למעלה מ-150 שנה בשנת 1870 על-ידי אבי המשפחה יעקב שומאכר שהיה אדריכל. המבנה הוא בעל סגנון ומאפיינים ברורים של אדריכלות טמפלרית - נבנה באבן עם גג רעפים משופע עם מרפסת בחזית, משופע מוטיבים גרמניים אירופיים המשולבים במוטיבים של קשתות מזרחיות.

המבנה הוא בן שתי קומות ובו כ-10 חדרים, והוא כולל אלמנטים ייחודיים מעץ, אבן וברזל, כמו למשל מדרגות עץ המוליכות לקומה השנייה של הבית. הבית כולל גם מרתף כיאה לבית טמפלרי. סביב הבית חצר ובה בור (באר) מים כנראה מקורית עוד מהתקופה "הטמפלרית". בחזית הצפונית של הבית הבחנתי בדלת כניסה, כנראה המדובר בכניסה המוליכה למרתף הבית. כמו בתים "טמפלרים" אחרים מעל דלת הכניסה בבית שומאכר נחקק פסוק מתהילים: נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ יְהוָה (תהילים, ד', ז).

תולדות משפחת שומאכר

אב המשפחה יעקב שומאכר היה כאמור אדריכל, נמנה עם אנשי הטמפלרים והגיע לחיפה בשנת 1869 מארצות הברית (אליה היגר מגרמניה) עם משפחתו. הוא היה שותף בולט בתכנון המושבה הגרמנית ובבניית בתיה. בנו גוטליב שומאכר נולד בארצות הברית והגיע לארץ ישראל (1869) יחד עם אביו יעקב ואמו ילידי גרמניה בהיותו בן 12. המשפחה התיישבה במושבה הגרמנית בחיפה. לאחר לימודים בבית הספר במושבה הגרמנית יצא גוטליב שומאכר לגרמניה לשטוטגארט שם למד ארכיטקטורה והנדסה. לאחר סיום לימודיו שם חזר לארץ.

הכתובת מעל דלת הכניסה לבית שומאכר [צילום: אלי אלון]

גוטליב היה מגדולי החוקרים של ארץ ישראל, עבר הירדן ורמת הגולן, היה מהנדס מחוז עכו, של האימפריה העות'מאנית ותכנן את תוואי הרכבת החיג'אזית בארץ ישראל. כארכיאולוג חובב היה מחלוצי חופרי וחוקרי העתיקות בתל מגידו. כמהנדס כרטוגרף-משרטט מפות גאוגרפיות ומודד קרקעות, תכנן ובנה מבנים רבים במושבות העבריות, ביניהם היקב בראשון לציון, בית המוסקובייה בנצרת ומזח נמל חיפה. גוטליב כתב וערך עשרות ספרים, מפות ומאמרים, המהווים נכסי צאן ברזל של ידיעת הארץ.

בשנת 1872 עם התמנותו של יעקוב שומאכר לתפקיד סגן הקונסול של ארצות הברית בחיפה ובצפון הארץ, הפך ביתו לבניין הקונסוליה של ארצות הברית. התפקיד עבר, לאחר מותו בשנת 1891, לבנו גוטליב שומאכר והבית נשאר בניין הקונסוליה עד שנת 1904 לערך. על-פי ציור משנת 1884 שציירה אמילי קברט שגרה אז במושבה הגרמנית בבית סמוך לבית שומאכר וציירה את הבית והאזור, נראה דגל ארצות הברית מתנוסס על בית שומאכר.

רעייתו-בת זוגו של גוטליב שומאכר הייתה מריה לנגה, בתו של מורה בית הספר במושבה מר לנגה, ששכן ממול בית שומאכר במבנה בית העם הטמפלרי, היכן שכיום נמצא המוזאון העירוני של חיפה בשד' בן-גוריון 11. לגוטליב ומריה היו, כך מספרים, תשעה ילדים ובתחילת המאה שעברה הוסף למתחם הבית מבנה נוסף, אגף מערבי, כדי לשכן את המשפחה הגדולה. אחד מחדרי המבנה וכנראה יותר מחדר אחד, נצבע בציורי קיר וכמה מהם נתגלו לא מכבר.

שעון השמש שהתגלה בבית שומאכר בחיפה [צילום: אלי אלון]

המושבה הגרמנית בחיפה שגשגה והתרחבה, ובסוף ימי השלטון הטורקי כללה כ-750 תושבים, כ-100 בתי מגורים ועשרות מבני משק.

בשנת 1914 הצטרף גוטליב שומאכר לצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ושירת כקצין הנדסה בסיני. בתום המלחמה לא הורשה על-ידי השלטונות הבריטים לחזור לארץ בשל היותו חיל פעיל בצבא הגרמני במלחמה, ורק בשנת 1924, לאחר בקשות רבות ומגעים עם השלטונות האנגלים, הורשה להיכנס לארץ. גוטליב נפטר שנה לאחר כן ב-26 בנובמבר 1925 בביתו שבכרמל ברחוב הנשיא ונקבר בבית העלמין הטמפלרי בחיפה. על מצבתו נחקק משפט בגרמנית מהברית החדשה "נאמן זה הקורא אתכם". לידו קבורה רעייתו מריה לנגה.

עיריית חיפה קראה בעיר רחוב על שמו כאות הערכה והוקרה לאיש על תרומתו הגדולה לעיר חיפה, בנייתה ובכלל להתיישבות בארץ. חשוב להדגיש ולציין כי גוטליב נפטר ב-1925, שנים הרבה לפני הקמת תנועת הנאצים בגרמניה, כך שלא שנחשד בהשתייכות לתנועת הנאצים כמו רבים מאנשי הטמפלרים. בתו של גוטליב, נלי מרצי'נקובסקי, נולדה במושבה הגרמנית בשנת 1896 והתגוררה בחיפה עד מותה בשנת 1991 בגיל 96. היא כתבה ספר בשם "גשם משמיים בהירים" על תולדות המושבה הגרמנית ותולדות חיפה.

לאחר מותו של גוטליב המשיכו יורשיו ובני משפחתו להתגורר בבית. עם גירוש הטמפלרים מן הארץ. בשנת 1939 עזבו בני הבית את הארץ והבית עבר לשימושו של ערבי נוצרי שהפעיל מוסך בבניין השירות שבמתחם הבית, ובשנת 1948 עזב ללבנון. לאחר מלחמת העצמאות עבר הבית לידי האפוטרופוס לרכוש הגרמנים, ושוכנו בו משפחות ישראליות. בהמשך הועבר לרשות משפחת חיים גרוסברגר שהתגורר בו עם רעייתו שנים לא מעטות. חיים פתח ביחד עם בנו שמואל במתחם הבית במבנה המערבי לו, מוסך מכוניות ובית עסק למכירת מכוניות בשם "רכב חיים". כיום פועלת במקום מסעדה. שמואל גרוסברגר, עבר להתגורר בבנימינה. בתחילת שנות ה-2000 עבר להתגורר בבית ההיסטורי בחיפה אורי גרוסברגר בנו של שמואל.

סיפור שעון השמש

בשנת 1873 התארח ב"בית שומאכר" הוריישו קיצ'נר שעמד בראש משלחת הקרן לחקר ארץ ישראל שערכה מסעות מיפוי באזור חיפה והגליל. בשובם מאחד ממסעות אלה, בשנת 1875, העניק קיצ'נר כאות הוקרה על האירוח לבעלי הבית שעון שמש ייחודי שהוצב בחצר הבית. מספרים כי שעון השמש שימש את מר לנגה, מורה בית הספר וממנהיגי הקהילה, לצלצל בפעמון "בית העם" במושבה ולהודיע לעובדים בשדות על שעת הצהריים המדויקת כדי להגיע בזמן ל"שלאף שטונדה" (שינת הצהריים). קיצ'נר הידוע יותר בכינוי לורד קיצ'נר, התקדם לימים ובתפקידיו היה פילדמרשל ושימש בתחילת מלחמת העולם הראשונה בתפקיד שר המלחמה הבריטי.

לימים כשהורשה גוטליב שומאכר על-ידי הבריטים ב-1924 להכנס לארץ גילה את שעון השמש זרוק ונטוש בחצר הבית. הוא קיבע אותו בבטון והציבו בחצר הבית. משפחת גרוסברגר ש"בית שומאכר" עבר לרשותה מצאה במתחם הבית את שעון השמש שניתן על-ידי קיצ'נר ושמרה עליו. נמסר כי במסגרת שימור הבית יש כוונה להציב את שעון שמש היסטורי זה, בחצר הבית. אחד מבניו של שמואל גרוסברגר הראה לנו במהלך הסיור בבית, את מתקן שעון השמש. צילמתי אותו.

תעלומת "פסל האריה"

במהלך הסיור שערכנו בבית שומאכר הראה לנו בנו של שמואל גרוסברגר צילום של אביו שמואל משנת 1951 לערך, בהיותו ילד, ובו הוא מצולם בחזית בית שומאכר ליד פסל אריה. פסל האריה היה מוצב בבית עשרות שנים וחוטמו של פסל האריה נראה אף בצילום משפחתי משנת 1925 של משפחת שומאכר. עלתה סברה שהפסל נלקח למוזאוני חיפה בסוף שנות החמישים או תחילת השישים. בתצלום של הבית משנות השישים האריה כבר חסר. בעלי הנכס בניו של שמואל גרוסברגר: אורי, תומר ואמנון גרוסברגר, יצאו בקריאה למי שיודעים למסור פרטים היכן האריה או כיצד ניתן לאתר אותו? לפנות אליהם כדי שיוכלו להציבו מחדש בבית ההיסטורי.

שימור הבית

בית שומאכר ההיסטורי עמד שנים לא מעט מוזנח ומתפורר. ביקרתי לפני מספר שנים בבית וכתבתי אודות הזנחתו והתפוררותו של הבית בעל הערך ההיסטורי והאדריכלי ממהדרגה ראשונה. המבנה הוגדר בשל ערכו ההיסטורי והאדריכלי כמבנה לשימור מחמיר. בשנים האחרונות נעשות במבנה עבודות שיקום, שיפוץ ושימור משמעותיות. ביקרתי בימים אלה (מרס 2024) שוב במקום. המבנה כיום נראה בסך-הכל יפה ושומר בקווים כללים על חזותו החיצונית המקורית, אבל לא ברור למה קירותיו החיצוניים לא חופו באבני אבן כפי נעשה במבני שימור מחמיר אחרים במושבה הגרמנית. זה בהחלט פוגם מעט בשימור חזותו המקורית.

בעת ביקורי בימים אלה בבית שומאכר בחיפה הוא היה סגור ולא הייתה אפשרות להיכנס אליו. מעניין לדעת איך נראה שימור פנים המבנה. מה שומר ומה לא שומר בתוך פנים הבניין.לפי מיטב זכרוני מביקור במקום לפני כשש שנים ב-2018 כלל המבנה אלמנטים ייחודיים מעץ, אבן וברזל, כמו למשל מדרגות עץ המוליכות לקומה השנייה של הבית. הבית כלל גם ריצוף ייתכן מקורי עם עיטורים וציורי קיר ומרתף כיאה לבית טמפלרי. ייתכן שבעלי המבנה ביקשו הקלות בשימור להפחתת עלות השימור היקרה וועדת השימור אישרה הקלות אולי אף משמעותיות. אני מניח שהוכן תיק תיעוד אודות הבניין ועברו ההיסטורי ראוי לפרסמו בציבור הרחב.

האדריכלית עינב שחורי מנהלת המחלקה לשימור מבנים ואתרים בעירית חיפה כותבת לגבי שימור בית שומאכר " המבנה אכן עבר לאחרונה תהליך מורכב וארוך של שיקום ושימור על-פי אמות המידה המחמירות. תהליך השיקום כלל, בין היתר, תיעוד מפורט של המבנה, מפרט שימור ורשימות לכלל פרטי בניין המקוריים, דוח הנדסי שימורי ותיעוד ציורי הקיר".בהתייחסה לגבי אי-חיפוי המבנה הטמפלרי באבן כותבת האדריכלית שחורי: "בניגוד למצופה ובאופן מושכל, הוחלט פה אחד לשחזר את הגמר המקורי המכונה בשפה המקצועית "ליים וואש" - זוהי שכבה דקה אשר שימשה בעבר כשכבת הגנה על גבי קירות האבן. שכבת הגנה דקה זו מיושמת במבנים היסטוריים גם כיום בארץ וברחבי אירופה."

לא ברור מי יפתח במבנה ההיסטורי, שהיה מהבתים הראשונים של המושבה הגרמנית בחיפה .

בית שומאכר לאחר השיפוץ [צילום: אלי אלון]
תאריך: 10/03/2024  |  עודכן: 10/03/2024
אלי אלון
            

יום ראשון, 22 באוקטובר 2023

 

בית הקברות בדגניה א' מראה כללי [צילום: אלי אלון]

ביקור בבית הקברות בדגניה א'

הגם שטמונים בו כמה מאבות ההתיישבות ודמויות מופת רבות בתולדות הישוב, לא זכה להילה בה זוכה בית הקברות כינרת הנמצא במרחק לא רב מכאן
08/10/2023  |   אלי אלון   



ביקרנו לא מכבר בבית העלמין של קיבוץ דגניה א' שלגדת נחל הירדן - מקום מנוחתם של כמה דמויות ידועות ומיוחדות בתולדות ההתיישבות והישוב היהודי בארץ ובהם: ארתור רופין, "אבי ההתיישבות היהודית", הוגה הדעות איש העבודה א.ד גורדון, הבוטנאי אוטו ורבורג, יוסף בוסל ממייסדי דגניה ועוד.

בית הקברות בדגניה א' הוא קטן בשטחו, בן כ-6 דונם (הערכה) ובו כ-300 קברים. הגם שטמונים בו כמה מאבות ההתיישבות ודמויות מופת רבות בתולדות הישוב, לא זכה להילה בה זוכה בית הקברות כינרת הנמצא במרחק לא רב מכאן. הוא אלמוני באופן יחסי וכמעט לא מבוקר ולא מטויל על-ידי מטיילים.

בית העלמין דגניה א' [צילום: אלי אלון]


סיפורה של דגניה

דגניה נוסדה בשנת 1910 על-ידי קבוצה בת 12 חברים (10 בחורים ו-2 בחורות) המכונה "הקומונה החדרתית", שהתיישבה על חלק משטח של כ-3,000 דונם מאדמות הכפר אום ג'וני. ב-4 ביוני 1912 עברה הקבוצה מאום ג'וני לנקודת הקבע באב-אלתום - שער הנהר, מוצא הירדן מהכנרת - שם היא נמצאת עד היום. בהיותה הקבוצה הראשונה ואב הטיפוס לדגם ההתיישבות הנקרא כיום קיבוץ, מכונה דגניה כ"אם הקבוצות והקיבוצים".

משה ברסקי

הקבר הראשון שנכרה בבית הקברות בדגניה הוא קברו של משה (מיזי) ברסקי, צעיר יליד רוסיה בן למשפחה ציונית דתית שעלה ארצה ב-1913 בגיל 18 עם אחותו הבכירה חנה בת 20 והגיעו ישר לדגניה. באחת השבתות (22.11.1913), שמונה חודשים לאחר בואו לדגניה יצא ברסקי רכוב על פרידה אל המושבה מלחמיה (מנחמיה), כדי להביא תרופה מרוקח - מרפאת המושבה בשביל אחד מחברי הקבוצה, כנראה שמואל דיין, אביו של משה דיין.

בדרכו חזרה לדגניה בגדה המזרחית של הירדן ליד מעברי הירדן, הותקף ברסקי על-ידי קבוצת שודדים ערבים שביקשו ליטול פרדתו. ברסקי נאבק בתוקפיו והניס את הפרדה לחצר דגניה. במאבק עם השודדים הספיק לפגוע באחד מהם בטרם מת מפצעיו. כאשר חזרה הפרדה לדגניה, ללא משה, יצאו חברי דגניה לחפשו. לאור פנסים ולפידים סרקו את הירדן בשתי גדותיו. אומרים שבין המחפשים היה אוסה יוסף טרומפלדור שבאותן ימים עבד-שהה בדגניה. כעבור מספר שעות בשעת לילה מאוחרת נמצאה גופתו נקובת כדורים ואקדחו אינו עמו. בן 19 היה בהירצחו.

כשנודע להוריו של ברסקי, טובה-גיטל ונפתלי הירץ על מות בנם. הם שלחו מכתב עידוד ואהדה לפעלם של החלוצים. כותב האב לחלוצים: "מאמין אני שלא תיפול רוחכם להיסוג אחור חלילה, אדרבה! מקווה אני, שזכר בני המנוח עוד יוסיף לכם עֹוצמה ועוז לעמוד בקשרי המלחמה הקדושה עד סוף הוציאנו אל הפועל את רעיוננו הגדול, אשר בעדו ובתוככם הקריב בני את נפשו ודמו".

מיד לאחר הרצח עלה לארץ הבן השלישי, שלום ברסקי והצטרף לחברי קבוצת דגניה. בהמשך עלו לארץ שאר בני המשפחה כולל טובה והרץ הוריו של משה ברסקי.
מכתב אביו של ברסקי המבטא נחישות ועצמה במאבק להתיישבות יהודית בארץ למרות הקשיים, פורסם בעיתונות דאז, ועורר תהודה ורושם עז בישוב. המכתב אף הוקרא בפני הקונגרס הציוני על-ידי נשיאו חיים ויצמן.

משה דיין שנולד ב-20 במאי 1915 בקבוצת דגניה לשמואל דיין ולדבורה לבית זלוטובסקי, מאנשי העלייה השנייה והיה הילד השני שנולד בקבוצת דגניה, נקרא ככל הנראה על שמו של משה ברסקי.

א.ד גורדון

האיש אולי הידוע והמוכר ביותר הטמון כאן בדגניה א', הוא אהרן דוד גורדון הידוע בכינויו א"ד גורדון, הוגה דעות, איש העלייה השנייה, מורה דרך לחלוצי העלייה השנייה והשלישית מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל מאז היוסדה של מפלגה זו.

גורדון נולד בשנת 1856 בכפר טרוֹיַאנוֹב, פלך פודוליה, באימפריה הרוסית למשפחה מסורתית. הוא נשאר בן יחיד להוריו, אורי ודבורה, לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. בן 14 נשלח ללמוד בישיבה בווילנה אך נמשך כבר בצעירותו גם ללימודים כלליים ולמד בכוחות עצמו שפות ובהם גרמנית וצרפתית ומדעים שונים.

לאחר נישואיו לבת דודתו פייגל (אולי פייגה) טרטקוב ב-1877 בהיותו בגיל 21 גר עם אשתו באובודובקה, עיר מגורי הוריה, ונולדו ילדיו יעל ויחיאל בין השנים 1903-1880 במשך כ-23 שנים, עבד כפקיד בבית חרושת לספירט וסוכר בחווה חקלאית של קרוב משפחתו הברון גינזבורג בכפר מוהילנה.

בשנת 1904 לאחר שהוריו נפטרו שנה קודם לכן, הגיע גורדון לארץ בגפו, דרך נמל יפו והוא בן 48. גורדון היה מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על-ידי בני דורו "דת העבודה". וטען שהתחייה הלאומית ותחיית האדם צריכים להתחיל מעבודה גופנית, ובמיוחד עבודת אדמה. מיד לאחר עלותו ארצה הוצעו לו משרות ועבודות פקידותיות כמו עוזר לספרן בספריה של הוועד הפועל ועוד אולם הוא התעקש לעבוד בעבודת אדמה עבודה פיזית. ועל אף גילו המתקדם ומבנה גופו העדין עבד לאורך שנותיו בארץ בעבודה פיזית בעידור והשקאת פרדסים ובכרמים. הוא עבד בשדות ופרדסי וכרמי פ"ת ראשון לציון ורחובות.

קבר יוסף בוסל [צילום: אלי אלון]

ב-1909 הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל שעלו לארץ ויחד עברו לגור בצריף בעין-גנים שליד פ"ת. ארבעה חודשים לאחר שעלתה לארץ, חלתה אשתו ונפטרה בעין גנים. בנו יחיאל (יתכן שהיו לו שמות נוספים א.א) נשאר בגולה וככל הידוע נפטר ממחלה ב-1919 ולא נישא.

בסוף 1912 יצא גורדון מעין גנים עבר לגליל ולצפון ועבד בין השאר בישובים מגדל, סג’רה כנרת ודגניה. מאמריו וכתביו שהופיעו בעיקר בעיתונים פועליים ותנועתיים בסוגיות שונות של הישוב. השפיעו רבות ועוררו תהודה בקרב דור העלייה והשנייה. נוסף למאמריו וכתביו גם תרגם חוברות מדעיות פופולריות.

ב-1919 הזמין יוסף בוסל את גורדון לחיות בדגניה. גורדון שהיה אז בן 63 נענה לפנייה והתגורר בדגניה עד מותו. הוא מת ב-22 בפברואר 1922 ממחלה ממארת בגיל 66 ונקבר בבית העלמין בדגניה א'.

קברה של יעל גורדון בתו של א.ד. גורדון בדגניה א' [צילום: אלי אלון]


יעל גורדון

ליד קברו של א.ד גורדון בדגניה א' נמצא קבר בתו יעל גורדון שבעקבות המכתבים שקיבלה מאביה שבארץ ישראל, היא החליטה גם כן לעלות ארצה, ועלתה יחד עם אימה (אשתו של גורדון). לאחר פטירתה של אימה, היא הצטרפה לחברים בדגניה ושינתה את שמה לשם ישראלי - יעל. יעל לא נישאה ולא ילדה ילדים.

יעל נולדה ברוסיה בשנת 1879 לאחר שעלתה לארץ עם אמה ב-1909, עבדה חמש שנים כפועלת במושבות, וזמן מה עסקה גם בהוראה. בקיץ תרפ”ב באה לדגניה כדי לסעוד את אביה החולה. בתרפ"ט - 1929 חזרה לדגניה, והתקבלה לחברות. כאן חיה את חייה ללא משפחה. דמותה, לבושה בגדי עבודה ולראשה כובע קש גדול, הייתה חלק מנופה של דגניה.

בקיבוץ דגניה יודעים לספר כי שנים רבות עבדה בשדה עגבניות, בכרם ובמסיק הזיתים. על-אף גילה הייתה מטפסת לראש העץ כדי למסוק את אחרון הזיתים. באחרית ימיה עבדה במתפרה". היא נפטרה ב-26 במרס 1958 בגיל 79.

קבר ארתור רופין ורעייתו חנה בדגניה א' [צילום: אלי אלון]


ארתור רופין אבי ההתיישבות והבוטנאי אוטו ורבורג

סמוך לקברו של א.ד גורדון נמצא קברו של המנהיג הציוני ארתור רופין לצד אשתו השנייה חנה. רופין כלכלן בהכשרתו עמד בראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית. וכונה "אבי ההתיישבות היהודית" בארץ ישראל". לרופין חלק לא קטן ביסוד דגניה וישובים רבים בארץ. רופין כמנהל "המשרד הארץ ישראלי" של ההסתדרות הציונית, עודד את 12 חברי "הקומונה החדרתית" - קבוצת מייסדי דגניה לעבד את אדמות אום-ג'וני בעבודה עצמית ועל אחריותם וכך קמה דגניה "אם הקבוצות והקיבוצים" אשר הניחה את היסודות להתיישבות העובדת.

בסמוך לקבר רופין נמצא קברו של אוטו ורבורג בוטנאי יהודי-גרמני בעל שם עולמי, שהיה אחד מעמודי התווך של הציונות בגרמניה ויושב-ראש ההסתדרות הציונית. ורבורג נפטר בשנת 1938 בברלין בגיל 78.

יוסף וחיותה בוסל יוסף ומרים ברץ

בין הטמונים בבית העלמין: יוסף בוסל מראשי מייסדי דגניה. בשנת 1908 עזבו יוסף בוסל וחברתו חיותה לבית משפחת גבזה את עיירתם לאחוביץ באזור רוסיה הלבנה ונסעו יחדיו דרך אודסה לארץ ישראל באונייה של צליינים נוצרים רוסים ליפו. בארץ ישראל עבד בוסל בחקלאות בפתח תקוה וברחובות. בשנת 1910 נמנו יוסף וחיותה בוסל עם קבוצה, שמנתה עשרה חברים ושתי חברות, שהתיישבו על אדמות אום ג'וני, ויסדו את קבוצת דגניה.

יוסף בוסל בלט במנהיגותו ובהשפעתו על החברים. היה גזבר, מנהל חשבונות, בא-כוח הקבוצה והמנהיג הרוחני שלה. יוסף בוסל התחתן עם חברתו חיותה בשנת 1915. בשנת 1919 נולדה בתם הדסה. בקיץ שנת 1919, מספר חודשים לאחר הולדת בתו, כשחזר בשיט מטבריה לדגניה א', התהפכה הסירה שבה שט, ובוסל טבע למוות בכנרת. יוסף חיים ברנר הספיד אותו במילים: "איש, אשר היה סמל החיוב, סמל הבנייה, יסוד שביסוד". נכדו הוא יוסף ורדי שהיה ראש מועצה אזורית עמק הירדן. נינו הוא מואב ורדי, עורך חדשות החוץ של "כאן 11".

זוג נוסף ממייסדי דגניה הטמון כאן הוא יוסף ומרים ברץ. יוסף ברץ היה לימים חבר כנסת ממייסדיי הוועד למען החייל. רעייתו מרים ברץ רכשה ידע ברפתנות ועבדה ברפת 40 שנה עם קבוצת רפתניות, והקימה רפת גדולה לתפארת. מרים הייתה דמות מוכרת בציבור הרחב וייצגה את דגניה בארץ ומחוצה לה. היא הייתה פעילה גם בארגוני נשים והפכה סמל האישה העובדת, חלוצה בארץ ישראל. ליוסף ומרים ברץ נולדו 7 ילדים. בנם גדעון ברץ היה הילד הראשון שנולד בקבוץ דגניה.

יוסף ומרים ברץ [צילום: אלי אלון]


יצחק בן-יעקב מחלוצי התעופה בארץ

בין הטמונים כאן יצחק בן יעקב אחד המייסדים שהקימו את דגניה ולימים מחלוצי התעופה בארץ ומנהל חברת "אווירון".

באתר ההיסטוריה של קיבוץ דגניה א' נכתב כי יצחק בן יעקב נולד בעיירה מקרוב באוקראינה, בן למשפחה דתית. התחנך בחדר ובגיל 14 מרד יצחק במסורת, עבר לקייב ולמד שם לימודים כלליים בתנאים קשים, ללא תמיכת הוריו. בגיל 16 הבשיל בו הרצון לעלות ארצה. הוא התקשר לשניים מבני העיירה, מנחם סנה ואהרון בן ברק (סבו של מאיר שלו), ושלושתם החליטו לעלות ארצה טרם מלאו להם 18.

ב-1908 הגיעו לזכרון יעקב, שהייתה מרכז לציבור הפועלים, ועבדו בחקלאות. בהמשך יצחק עבר למנחמיה, לעבוד אצל האיכר שניידמן. הוא ביקר באום ג'וני, התיידד עם אנשיה, והם הציעו לו להצטרף אליהם. יצחק נענה לפנייתם והצטרף כחבר לקבוצה. בדגניה הכיר את יונה גרינשפון, תלמידת הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב לימים אשת חינוך הם נישאו, וכאן נולדו בנותיהם: התאומות שיה (שנישאה לאלוף יוחאי בן-נון) ודיתה פרח (שהייתה טייסת בפלמ"ח) ובת הזקונים רחל-רליק וכמן. יצחק היה ממנהלי "חברת אווירון", שנוסדה ביזמת ההסתדרות והסוכנות היהודית ושמה לה למטרה להכשיר טייסים ישראלים שיקיימו קו תחבורה אווירי בתוך הארץ ומחוצה לה לצורכי ביטחון. יצחק עצמו, על-אף גילו הגבוה, היה מראשוני התלמידים והוסמך כטייס.

יצחק בן יעקב נספה בגיל 49 בתאונת דרכים מחרידה שאירעה ב-29 בדצמבר 1940 ליד פרדסיה, בה נספו שישה איש ובהם דב הוז ממנהיגי הישוב (הנהג) על שמו נקרא שדה התעופה ראש פינה.

קבר חיים שיך בדגניה [צילום: אלי אלון]


יוסף פיין

דמות מרתקת רבת פעלים הטמונה כאן מפקד ב"הגנה" איש ההתיישבות ומודיעין רב פעלים ועלילות. פיין אחד מתוך 11 ילדי משפחת. יוכבד וחיים-משה פיין. ממייסדי מטולה, הצטרף לדגניה בשנת 1925 והיה בין יוזמי ומקימי ענף הדיג בקיבוץ. יוסף היה פעיל ב"הגנה", ובהכירו את הערבים ואת שפתם נקרא ל"תפקידים מיוחדים". אסף מידע על הנעשה בקרבם, קנה מהם נשק בארץ ומעבר לגבול, ורכש קרקעות מערבים ברחבי הגליל למדינה שבדרך. בשליחות זו רכש את אדמות חניתה ואילון, השתתף בהקמתן, והיה המוכתר הראשון של חניתה. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה ממייסדי "גדוד הצפון" - אחד מעשרת הגדודים האזוריים של משטרת היישובים העבריים בחסות השלטונות הבריטיים. פיין יצר תשתית של מודיעין עבור "ההגנה", וארגן הבאת יהודים והעפלה דרך גבולות הצפון של ארץ ישראל המנדטורית.

יוסף פיין נפטר במאי בגיל 46 ב"תאונת יריה". בעיתונות דאז נכתב כי "נפצע מפליטת רובה צייד שנקבע במלכודת לעכברי שדה הועבר לבית חולים שוויצר בטבריה אולם כעבור מספר ימים ב-15 במאי 1949 מת מפצעיו. אחד משלושת ילדיו הוא מוטי הוד שהיה מפקד חיל-האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים.

יעקב פלמוני

בין הטמונים בבית העלמין דגניה יעקב פלמוני (פולונסקי). הוגה, מחנך וחוקר. יעקב ורעייתו מנוחה, בוגרת סמינר עברי לגננות בוורשה עלו לארץ ב1923 עם בנם עובד והתיישבו ב"שכונת בורוכוב" (גבעתיים). ב-1925 הוזמן יעקב להיות מורה בנהלל, כאן נולדה בתם צפירה. כבר בנהלל התפרסם בתצפיות טבע וחקלאות, והורה אותן לתלמידיו בעברית מתחדשת, ב-1932 הוזמן יעקב לשמש מורה בבית החינוך המשותף בדגניה והיה מיוזמי הקמת "בית גורדון" - בית לטבע וחקלאות ועמד בראשו עד למותו בשנת 1971.

חללי מערכות ישראל

במלחמת השחרור נכרה כאן בבית הקברות בדגניה א' קבר אחים, בו נטמנו חללי קרב עמק הירדן שניטש בין ה-18-15 במאי עם הצבא הסורי. בסמוך לקבר האחים מצוי בית העלמין צבאי הקטן. בין הקבורים כאן סרן ערן כהן בן דגניה שמטוסו הופל בשמי מצרים במלחמת יום הכיפורים. הוא הוכרז כנעדר ורק לאחר 22 שנה של חיפושים ממושכים ותקווה גדולה נמצאה גופתו, ביוני 1995 הובא לקבורה באדמת דגניה.

ליד קברו של סרן ערן כהן בחלקה הצבאית נמצא קברו של סגן ערן-חי פרץ שנהרג ב"אסון המסוקים" בשנת 1997. ונקרא על שם דודו, אחי אמו, שולמית סרן ערן כהן. הוריו הוסיפו לשמו את השם "חי", כסגולה לבריאות טובה ולאריכות ימים - אך לא כך רצה הגורל... ועכשיו הם טמונים זה לצד זה בבית העלמין בדגניה א'. סגן ערן-חי פרץ הוא בנו של איתן פרץ מי שכתב את מילות השיר הידוע "עין גדי.

מירה ארצי

בבית הקברות בדגניה נמצאים קבריהם של פניה ויואל ארצי. יואל ארצי היה גזבר דגניה וחבר הנהלת "תנובה" ולימים כיהן כמנכ"ל החברה ליצוא חקלאי "אגרסקו", וכמנהל מפעלי עמק הירדן. פניה ארצי הייתה מורה לחקלאות ב"בית חינוך" ובהמשך ריכזה את ועדת התרבות של איחוד הקבוצות והקיבוצים. הזוג ארצי ידע שכול רב בחייהם. בתם הבכורה מירה ארצי עלמה בעלת חן אהובה, ספורטאית מצטיינת. נרצחה בשלהי שנת 1952. גופתה נמצאה מוטלת בן הריסות הרובע הערבי בטבריה, סמוך מאוד ל"קפה עבדי" בחוף הטיילת שעל שפת הכנרת.

ב-1967 פקד השכול שוב את בית משפחת יואל ופניה מטוסו של בנם רס"ן אקי ארצי טייס חיל-האוויר הופל ב-1 בדצמבר 1967 במלחמת ההתשה ועקבותיו של אקי לא נודעו עד היום.

במהלך סיורי בין קברי דגניה א' צדה את עיני מצבת קבר מפוארת יחסית ועליה נחקק בזו הלשון: "חיים שיך ספ' (ספרדי א.א) מגולי ירושלים מת בסמך (צמח א.א ) ברכבת מצמא ודחק חשון כסלו התרע"ה תנצב"ה". מעניין מי היה האיש ובאילו נסיבות בדיוק מת. אני מעריך שמדובר כנראה בתושב ירושלים שגורש מהעיר על-ידי העות'מניים בתקופת מלחמת העולם הראשונה ונהרג מצמא וממחנק בשל צפיפות ודוחק ברכבת לצמח.

 

דניאל סמבורסקי ליד הפסנתר [צילום: באדיבות המשפחה]

דניאל סמבורסקי - מחלוצי הזמר העברי

בימים אלה מלאו 46 שנה למותו של המלחין האגדי והמורה לזמרה דניאל סמבורסקי, מחלוצי הזמר העברי ומחשובי המלחינים שעצבו את ראשית הזמר הארץ ישראלי. בין השירים הרבים שהלחין: "שיר העמק", "שיר החרות", "נד נד", "זמר הפלוגות", "שיר בוקר למולדת", "נר לי" "רוץ בן סוסי" ורבים אחרים.
19/10/2023  | מאת:  אלי אלון   



סמבורסקי כתב מנגינות לשירי מולדת, "שירים מגויסים" לצד שירים ליריים ושירי ילדים. מרבית לחניו נכתבו, בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה. חלק משיריו הפכו ל"שירים עממים" מוכרים ואהובים אך ספק אם רבים יודעים כי סמבורסקי הוא שהלחינם.

לצד מלאכת ההלחנה עסק במשך שנים רבות בהפצת הזמר העברי ברחבי הארץ, בהוראה ובחינוך מוסיקלי. לימד במשך עשרות שנים מוזיקה בבתי ספר ובסמינרים למורים.

סמבורסקי הוא מאבות השירה בציבור בארץ. בין השנים 1935 ל-1950 ניהל שירה בציבור בערבי שבת ב"בית ברנר" בתל אביב. בשנות ה-40 הגיש פינת רדיו שבועית בשם "הבה נשירה" בקול ירושלים (קול ישראל) במסגרתה לימד שירים חדשים.

"שיר העמק" מהשירים המכוננים בזמר העברי
על-פי נתוני אתר "זמרשת" "שיר העמק" זכה ליותר מ-100 ביצועים שונים
▪ ▪ ▪

לחניו האלמותיים של סמבורסקי מלוים את ההוויה הישראלית מאז שנות טרום הקמת המדינה. הבולט והידוע שבהם הוא "שיר העמק" ("בָּאָה מְנוּחָה לַיָּגֵעַ") אותו הלחין למילותיו של נתן אלתרמן.

השיר נכתב כחלק מפסקול לסרט תעמולה ציוני "לחיים חדשים" (1935) של "קרן היסוד" בהפקתה של מרגוט קלאוזנר שצולם בקיבוץ גבעת ברנר ובמקומות נוספים בארץ ושנועד לגיוס כספים בעיקר מחו"ל עבור פעולות ההתיישבות בארץ. 'שיר העמק' הוא אחד השירים המכוננים בתולדות הזמר העברי. על-פי נתוני אתר "זמרשת" "שיר העמק" זכה ליותר מ-100 ביצועים שונים. סמבורסקי עצמו היה המבצע הראשון של השיר.

בתו של סמבורסקי, עפרה סמבורסקי-חמדת, מספרת כי המוסיקולוג פרופ' הרצל שמואלי חתן פרס ישראל כתב על "שיר העמק" תשבחות בנוסח: "מלאכים כנראה נישקו את ידיו של דניאל סמבורסקי כאשר הלחין את "באה המנוחה ליגע".

הסרט "לחיים חדשים" הוא הסרט העברי המדבר הראשון שצולם בארץ ישראל ונתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי חיברו לו ארבעה שירים: 'שיר העמק' ("באה המנוחה ליגע"), "שיר בוקר" ("בהרים כבר השמש מלהטת"), "שיר הכביש" (הַךְ, פַּטִּישׁ, עֲלֵה וּצְנַח!). ושיר שנקרא "תל אביב" ("ארץ מושפלת, ארץ נידחת"). רק "שיר העמק" מופיע במלואו בסרט. השיר "תל אביב" נטמע בכותרות בתחילת הסרט. קשה לשים לב לשיר והוא נשכח. חוקר הסרט העברי יעקב גרוס ז"ל מכנה את השיר "תל אביב" שכתבו אלתרמן וסמבורסקי "השיר הנסתר".

פרקי חייו
דניאל סמבורסקי ובתו עפרה [צילום: באדיבות המשפחה]
בגיל שמונה החל דניאל לנגן בפסנתר, לימים יספר כי את ניסיונותיו הראשונים בקומפוזיציה החל בגיל תשע
▪ ▪ ▪

דניאל סמבורסקי נולד בשנת 1909 בעיר קניגסברג, שהייתה אז בירתה של פרוסיה לבית משפחת קבק ולמנחם סמבורסקי. הוא גדל בבית ציוני דובר עברית. אביו מנחם פעיל ציוני, כיהן כיו"ר סניף ההסתדרות הציונית בעיר. בגיל שמונה החל דניאל לנגן בפסנתר, לימים יספר כי את ניסיונותיו הראשונים בקומפוזיציה החל בגיל תשע. היו אלה מנגינות לשירים של היינריך היינה. בשנת 1923 עברה המשפחה לדנציג. בהיותו בן 17 למד דניאל בקונסרבטוריון העירוני בדנציג מקצועות תאורטיים במוזיקה וגם נגינת צ'לו. בהיותו בגיל 20 לערך, נסע דניאל לברלין והחל ללמוד שם רפואה ומוזיקה "חשבתי שאהיה רופא שבזמנו הפנוי מתעניין במוזיקה", סיפר לימים.

בתחילת שנות ה-30 והוא סטודנט בברלין, בתחילת שנות העשרים שלו, כתב סמבורסקי מוזיקה למחזה תעמולה ציוני בשם "הפתרון היחידי" מאת סאלי לוין (לימים ד"ר שאול לוין שהיה מנהל מחלקת החינוך בעיריית תל אביב). שהועלה (בגרמנית) ערב עליית היטלר לשלטון. המחזה מתאר את הסבל היהודי בכל העולם ומראה את הפתרון היחידי לשאלת היהודים - עליה לארץ-ישראל. משתתפי המחזמר היו ברובם צעירים מהתנועות הציוניות. המחזמר הוצג ערב עליית היטלר לשלטון בברלין ובארצות אירופיות נוספות ומספרים כי עורר תהודה בקרב יהודים בגולה, עודד עליה וזכה להצלחה רבה.

בסוף פברואר 1933 בליל שריפת הרייכסטאג בברלין נסע דניאל סמבורסקי לפי הזמנת ההסתדרות הציונית בשוויצריה לציריך ולבאזל, כדי לנהל את הצד המוזיקלי של המחזמר. הוא שהה כשלושה חדשים בשוויצריה. בינתיים היטלר עלה לשלטון וגמלה בליבו החלטה לא לחזור לגרמניה לא להמשיך בלימודי הרפואה ולעלות לארץ ישראל.

העלייה לארץ ישראל
דניאל סמבורסקי בטיול עם תלמידותיו בסמינ [צילום: באדיבות המשפחה]

תהילה
בשנת 1934 חיבר את שירו הידוע "שיר העמק" שהביא לו תהילה ופרסום ובעקבותיו קיבל הזמנות חדשות לכתוב מוזיקה להצגת ה"מטאטא" ולגופים ולבימות נוספות אחרות.

כבר בשנותיו הראשונות בארץ חיבר את שירי המולדת הראשונים שלו וכן שירים עממיים ושירי ילדים רבים
▪ ▪ ▪

בסוף מאי 1933, עלה סמבורסקי לארץ ישראל באוניה "לוקארנו" דרך נמל יפו, בגל הראשון של העלייה היקית. בארץ התגוררו כבר אביו מנחם ואחיו שמואל סמבורסקי. עלייתו של דניאל התאפשרה תודות לאשרת כניסה (סרטיפיקט) ששלח אליו אחיו שמואל סמבורסקי (1990-1900) היה דמות ידועה בפני עצמה. הוא עלה לארץ ב-1924 והיה מרצה בעל שם לפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים ולימים חתן פרס ישראל (1968).

אביהם מנחם (מנדל) סמבורסקי עלה לארץ ב-1931 התגורר בשד' רוטשילד 101 בתל אביב ונפטר בשלהי 1934 בגיל 68. אמו של דניאל סלמה נפטרה בדנציג מספר שנים לפני עלייתו. ככל שידוע לדניאל הייתה אחות אך לא נמסרו פרטים על-אודותיה. לאחר עלייתו של דניאל סמבורסקי לארץ הוא התגורר עם אביו בתל אביב. זמן מה עבד בעבודה פיזית, ועד מהרה השתלב דניאל בחיים המוסיקליים בארץ. הוא החל ללמד מוזיקה בכמה בתי ספר יסודיים ותיכוניים בתל אביב ובהם גימנסיה הריאלית "בלפור", בבית הספר היסודי "הכרמל", בבית הספר "נס ציונה" (גרץ) ועוד.

כבר בשנותיו הראשונות בארץ חיבר את שירי המולדת הראשונים שלו וכן שירים עממיים ושירי ילדים רבים. הידועים שבהם: "נדנדה" ("נד-נד"), "פרש"("רוץ בן סוסי") למילותיו של חיים נחמן ביאליק, ו"נר לי" למילותיו של לוין קיפניס.

את שיריו לימד בחוג "הבימה לנוער" בתל אביב אותו ניהלה מרגוט קלאוזנר. בשנת 1933 הלחין סמבורסקי את השיר "כפרי" (עַל כֶּתֶף הַר פּוֹרֵחַ כְּפָרִי זֶה הַקָּטָן) למילים של שמואל בס, שנכתב לכבוד ייסוד כפר הס. בשנת 1934 חיבר את שירו הידוע "שיר העמק" שהביא לו תהילה ופרסום ובעקבותיו קיבל הזמנות חדשות לכתוב מוזיקה להצגת ה"מטאטא" ולגופים ולבימות נוספות אחרות. ב-1935 הלחין את השיר "במזרח זורח ורד". למילותיו של נתן אלתרמן. השיר משמש כאות הפינה היומית "באופן מילולי" בעריכת והגשת ד"ר אבשלום קור המשודרת בגלי צה"ל מאז 1976-7.

משפחתו
דניאל סמבורסקי ורעייתו בצעירותם [צילום: באדיבות המשפחה]
האהבה בין השניים פרחה ותוך חודשים בלבד נישאו
▪ ▪ ▪

בשנת 1934 כשנתיים לאחר עלותו ארצה פגש בחרמונה, צעירה בת 22 בתם הבכורה של יצחק שעוני-יהלום ראש מועצת מטולה הראשון ומניה לבית ציזיק מראשוני האיכרים במטולה. חרמונה נקראה על כך שנולדה למרגלות החרמון. האהבה בין השניים פרחה ותוך חודשים בלבד נישאו. החתונה נערכה על גג בית של קרובי משפחה באזור רחוב בן יהודה בתל אביב. החתן דניאל היה אז בן 26 רעייתו חרמונה הייתה אז בת 22. לזוג בת יחידה, עפרה סמבורסקי־חמדת, העוסקת מזה שנים לא מעט בהנצחת פעלו ומורשתו של אביה.

"זמר הפלוגות"
החל משנות ה-50 מיעט סמבורסקי להלחין, והקדיש את מרבית מרצו וזמנו להוראת המוזיקה
▪ ▪ ▪

ב-1938 לערך הלחין סמבורסקי את אחד משירי הדגל שלו - 'זמר הפלוגות' ("את זמר הפלוגות נשיר נא למזכרת"), הימנון פלוגות השדה - הפו"ש של הפלמ"ח, שאת מילותיו כתב נתן אלתרמן בקיץ 1938 לבקשת יצחק שדה מייסד פלוגות השדה (הפו"ש) ולימים מפקד הפלמ"ח.

על נסיבות כתיבת לחן השיר "זמר הפלוגות" סיפר לימים סמבורסקי כי ערב אחד בסוף 1938 התדפק בדלת ביתו נציג-שליח ארגון ההגנה ובידיו מילות השיר שכתב אלתרמן "זמר הפלוגות" ואמר כי למחרת אמור להתקיים כנס של פלוגות השדה ב"משק הפועלות" בצפון תל אביב. הוא ביקש מסמבורסקי לחבר למילים של אלתרמן מנגינה. עוד באותו ערב הלחין סמבורסקי מנגינה לשיר ולמחרת בכינוס אנשי הפו"ש לימד את באי הכינוס את השיר. השיר "זמר הפלוגות" שחובר בסוף שנות ה-30 מושר ומנוגן עד היום בטקסים צבאיים כולל טקסים ממלכתיים.

בעקבות הצלחת השיר "זמר הפלוגות"- המנון הפו"ש, פנתה "ההגנה" שוב לסמבורסקי להלחין המנון לארגון ההגנה". סמבורסקי נענה לבקשה והלחין את השיר 'שאי לך מולדת' (ממרומי הר תבור וגלבוע) למילותיו של יעקב ליטמן. סמבורסקי לימד את השיר בכינוס של אנשי "ההגנה" ברמת גן אם כי שיר זה "פחות "תפס" ופחות ידוע מאשר "זמר הפלוגות".

החל משנות ה-50 מיעט סמבורסקי להלחין, והקדיש את מרבית מרצו וזמנו להוראת המוזיקה. מתחילת שנות ה-50 לימד במקביל בשני סמינרים להוראה, במכללת לוינסקי ובגבעת השלושה (סמינר שיין) עד לפרישתו לגמלאות.

שנות עבודתו כמורה למוזיקה (זמרה) הן בבתי ספר והן במוסדות הוראה מסתכמות בכ-40 שנים. תלמידיו לאורך השנים מספרים על מורה טוב, איש צנוע ואהוב. בין תלמידיו הידועים האמן דני קרוון, הסופר ישראל ויסלר ("פוצו") ועוד.

מותו והנצחתו
נפטר בבית חולים "השרון" בפתח תקוה ב-3 באוקטובר 1977 לאחר מחלה ממושכת והוא בגיל 68
▪ ▪ ▪

דניאל סמבורסקי נפטר בבית חולים "השרון" בפתח תקוה ב-3 באוקטובר 1977 לאחר מחלה ממושכת והוא בגיל 68 והובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקריית שאול. אלמנתו חרמונה סמבורסקי שהייתה צלולה עד לימיה האחרונים נפטרה בשנת 2015 בגיל 103.

במסגרת "פרויקט הנצחת אמנים" של עיריית תל אביב יפו בו קובעת העירייה שלטי הנצחה בחזיתות בתיהם של אמנים ואנשי רוח, שגרו, יצרו ופעלו בעיר-הוצבה לפני מספר שנים לוחית זיכרון לזכרו של סמבורסקי על חזית הבית בו התגורר ברחוב הברון הירש 13 בתל אביב. כמו נקרא בתל אביב רחוב על שמו רחוב.

בית שומאכר - מראשוני בתי המושבה הגרמנית בחיפה

  מוניציפלי/מקומי    |    נדלן /   הצטרפות ל-  VIP   אלי אלון   ●  עיתונאי ●  דוא"ל   ●  בלוג/אתר   ●  רשימות   ●  מעקב מועדון VIP להצט...