אולפן קול ישראל 1950 [צילום: פריץ כהן/לע"מ] סיפורה של תוכנית הרדיו "קבלת שבת"  אחת מתוכניות הדת והמסורת הבולטות ב"קול ישראל", הייתה התוכנית "קבלת שבת" - תוכנית שבועית ששודרה במשך עשרות שנים מדי יום שישי אחר-הצהריים וזכתה למאזינים רבים ▪  ▪  ▪ כשבועיים לאחר הכרזת המדינה ב-4 ביוני 1948 החל "קול ישראל" (קול ירושלים) לשדר מדי יום שישי תוכנית בשם קבלת שבת. התוכנית שודרה בקול ישראל ברציפות במשך כ-50 שנה עד שנות ה-90 עם הקמת רשת מורשת. מייסדה ועורכה הראשון היה הרב בנימין צביאלי-הרשקוביץ (2004-1918) מראשוני קול ישראל, ומי שכיהן במשך שנים רבות בתפקיד מנהל המדור להווי ומסורת יהודית ב"קול ישראל". התוכנית "קבלת שבת" כללה לרוב שלושה חלקים א) קריאה בתורה ובהפטרה בטעמי המקרא מפי בעל קריאה ב) שיחה על פרשת השבוע של אותה שבת מפי רבנים, אנשי הגות, חוקרי ופרשני ומקרא ג) פרקי חזנות ושירה וזמר חסידי מפי חזנים זמרים ומקהלות.  "ספינת הדגל" של תוכניות הדת בקול ישראל  התוכנית קבלת שבת הייתה "ספינת הדגל" של תוכניות הדת והמסורת בקול ישראל וזכתה לשיעור האזנה גבוה יחסית. וזאת לדעת; לתוכניות הדת והמסורת ב"קול ישראל" ובכלל זה לתוכנית הרדיו קבלת שבת, הייתה בעשורים הראשונים של המדינה האזנה רבה יחסית, אף בקרב מאזינים חילוניים לא מעטים, שרבים מהם הגיעו מבתים דתיים או שומרי מסורת, והתוכנית קבלת שבת, כמו גם תוכניות הדת האחרות ששודרו ב"קול ישראל" החזירו אותם לשעה קלה ל"בית אבא" לניגונים, לפרקי החזנות ולתפילה ששמעו בבית הוריהם. מעיון מעמיק בלוחות השידורים אני למד כי בתוכנית קבלת שבת לא התארחו נשים ולא הושמעה שירת נשים לפחות עד שנות ה-80 אולי להוציא מקרים יוצאי דופן חריגים. התוכנית שודרה לאורך רוב שנותיה ביום שישי בשעה 15:30. היו שנים ששודרה אחרי השעה 14:00 והיו שנים ששודרה בשעה 16:00 (1965). בשנות ה-80 שודרה התוכנית החל מהשעה 15:00 ונמשכה כשעה עד השעה 16:00  מי ומי במשתתפי התוכנית "קבלת שבת"  פינה מרכזית בתוכנית "קבלת שבת" הייתה "שיחת פרשת השבוע" של אותה שבת אותה הגישו רבנים, אנשי הגות, חוקרי תלמוד ומחשבת ישראל ופרשני תנ"ך ומקרא מהבולטים בארץ.  בין מגישי השיחה על פרשת השבוע בתוכנית "קבלת שבת בקול ישראל": פייבלמלצר (1973-1897) - פרשן מקרא איש חינוך. פייבל הגיש לאורך שנים את שיחת פרשת השבוע בתוכנית החל מהווסדה בשנת 1948 עד שנות ה-60. הרב שמחה בּוּנֶם אוּרבאך (1913 -1971) - הוגה דעות וחוקר פילוסופיה יהודית, דב רפל - חוקר תולדות עם ישראל ומחשבת ישראל, והסופר והמחנך יצחק אריגור מי שהיה מנהל בית ספר בר-אילן בתל אביב. מגישים נוספים של שיחת פרשת השבוע בתוכנית "קבלת שבת" לאורך שנות שידורה: הרב ישראל מאיר לאו, מי שהיה רבה הראשי של תל אביב-יפו והרב הראשי לישראל, הרב יצחק ידידיה פרנקל, שהיה הרב הראשי לתל אביב יפו, ד"ר יוסף בורג חבר כנסת ושר בממשלות ישראל, יעקב אמוראי-מורה וסופר, אביו של חבר הכנסת לשעבר עדיאל (עדי) אמוראי, הרב ד"ר מרדכי פוגלמן מי שהיה רבה של קריית מצקין, ד"ר מוריאל, הרב יעקב פינק, ד"ר צ. זהבי, הרב ד"ר שפרן, הרב ש. ישראלי, הרב א. בר שאול, ד"ר י. מסינג, הרב חיים פרדס, הרב מרדכי לופז, ד"ר הרב בנימין דה פריס - חוקר תלמוד והלכה, הרב אברהם כהן  ברוך דובדבני, הרב ישעיהו הדרי, הרב י. דיסקין ועוד.  קריאות בתורה ובהפטרה  התוכנית קבלת שבת, כללה בנוסף לשיחה על פרשת השבוע, "קריאות בתורה ובהפטרה בטעמי המקרא" מפי בעל קורא. אחת הדמויות שליוו את התוכנית במשך שנים רבות, היה המורה והמחנך ישראל ינאי תושב בני ברק, מורה בבית ספר מעלות בבני ברק ובהמשך מנהל בי"ס התיכון עירוני דתי בעיר, שבמקביל לעבודתו כאיש חינוך שימש בעל קורא קבוע בתורה ובהפטרה בתוכנית הרדיו "קבלת שבת" במשך למעלה מ-20 שנה. ינאי החל לקרא בתוכנית קבלת שבת מנובמבר 1948 עד סוף שנות ה-60 ואולי אף משך זמן רב יותר מזה, וזכה לשבחים והערכה על קריאתו היפה המיוחדת. בעל קורא נוסף בתוכנית היה: אפרים די זהב (גולדשטיין), איש המחלקה הדתית בקול ישראל שהיה קריין, חזן וסופר. שביצועו המיתולוגי לפיוט "המבדיל בין קודש לחול" שודר במשך שנים מידי מוצאי שבת בקול ישראל. עוד בין הקוראים בתורה ובהפטרה בתוכנית הרדיו קבלת שבת: איש הרדיו המיתולוגי מרדכי פרימן שגם ערך והגיש את התוכנית בתקופות שונות, יחיאל ספרא, יוסף שינדלר, החזן גרשון קנאי, יהושוע לרר משה קוסבוסקי, זאב קצנלבוגן, יצחק לובצקי, יוסף יחזקאל, חיים וייס, דוד שרון, י.דואק יעקב צ'רקה, ניסים שלום, ניסן כהן מלמד (בנוסח ספרד) ועוד.  בתוכנית הרדיו "קבלת שבת", לצד שיחה על פרשת השבוע וקטעי קריאה בתורה ובהפטרה, שולבו באופן קבוע כמעט בכל תוכנית קטעי חזנות, זמרה ושירה חסידית שבוצעו על-ידי חזנים, מבצעים ומקהלות ובניהם: אפרים די-זהב (גולדשטיין), החזן יצחק אשל, שהיה חזן בבתי כנסת מרכזיים ברמת גן ובתל אביב, החזן בנימין אונגר,החזן זאב טרינובר (תורן), הזמר והמבצע יוסף בלומברג, פנחס לבסקי, החזן ישראל כרמון, שמואל מלבסקי ומשפחתו ונוספים. בתוכנית הופיעו מקהלת הילדים של בית ספר ביל"ו בתל אביב ומקהלות נוספות. לא פעם התארחה התוכנית בישיבות תיכוניות וקיבוצים דתיים.  עורכי התוכנית לדורותיה  העורך הראשון של תוכנית "קבלת השבת ועורכה במשך שנים רבות היה כאמור בנימין צביאלי. בשנים 1958-1956 שהה צביאלי בשליחות באנגליה ואת התוכנית ערך איש "המחלקה הדתית" בקול ישראל ברוך שיין ועובדים נוספים של המחלקה. עם עורכי התוכנית "קבלת שבת" לאורך שנותיה נמנו גם אפרים די-זהב, משה לוי, אברהם סלומון, מרדכי פרימן ועובדים נוספים של המדור להווי ומסורת יהודית ב"קול ישראל".  בשנות ה-70 וה-80 שולבה בתוכנית "קבלת שבת" "פינת ההלכה" של הרב עובדיה יוסף. במסגרתה השיב הרב עובדיה יוסף לשאלות הלכתיות של מאזינים בנושאי שבת ועוד.  עם השנים ירד קרנה של התוכנית קבלת שבת כמו גם של תוכניות דת אחרות ששודרו ב"קול ישראל". מספר המאזינים לתוכנית הללו הלך וקטן. הוקמו תחנות רדיו אזוריות ומסחריות מתחרות. בשנות ה-90, עם הקמת רשת מורשת ירדה התוכנית "קבלת שבת" מלוח המשדרים של "קול ישראל" ותוכניות הדת עברו להיות משודרות ברשת מורשת. מספרים לי כי תוכנית קבלת שבת ממשיכה להיות משודרת בכאן מורשת.  הערה חשובה: את רשימת המשתתפים בתוכנית הרדיו קבלת שבת לאורך שנות שידורה הכנתי לאחר עיון בארכיונים בלוחות שידורי קול ישראל משנים עברו. סביר להניח כי נעלמו מעיני (בתום לב כמובן) שמות משתתפים נוספים בתוכנית. אם מישהו מכיר שמות של אנשים שהשתתפו בתוכנית באופן פעיל מוזמנים לציין שמותיהם במדור התגובות והערות שליד כתבה. אולפן קול ישראל 1950 סיפורה של תוכנית הרדיו קבלת שבת אחת מתוכניות הדת והמסורת הבולטות ב"קול ישראל", הייתה התוכנית "קבלת שבת" - תוכנית שבועית ששודרה במשך עשרות שנים מדי יום שישי אחר-הצהריים וזכתה למאזינים רביםאלי אלון   |   לסיפור המלא

דרג את התוכן:

סיפורו של "בית ברנר" בת"א

אלי אלון

עיתונאי  |  תגובות

הצטרפות ל- VIP

סיפורו של "בית ברנר" בת"א

נשיא המדינה אפרים קציר במועדון בית ברנר [צילום: יעקב סער/לע"מ] בניין בית ברנר כיום, מאי 2018 [צילום: אלי אלון] בית ברנר ברחוב ברנר 5 בתל אביב, היה מבצרה של ההסתדרות בתל אביב  כאן שכנו במשך שנים רבות משרדי מועצת פועלי תל אביב  הבית הנקרא על שמו ולזכרו של הסופר יוסף חיים ברנר נחשב  לאחד המבנים הציבוריים החשובים בתולדות העיר  לפניכם סיפורו של הבית ▪  ▪  ▪ הקמת "בית ברנר"  בבוקרו של האחד במאי שנת 1934 הונחה אבן הפינה לבית ברנר - בית מועצת פועלי תל אביב. הבית כולו נבנה מתרומותיהם של פועלי תל אביב-יפו ש"נידבו שכר יום עבודה אחד עד שלושה ימים".  לשם הקמת בית ברנר ומבני ציבור נוספים של ההסתדרות העובדים במרחב תל אביב הוקמה עוד בשנות ה-30 חברה בשם בצר שתפקידה לארגן את בנית בית ברנר ולדאוג להחזקתו השוטפת. נפתחה מגבית -איסוף תרומות מעובדי תל אביב יפו למימון הקמת בית ברנר. כל תורם היה זכאי לדרוש בעד כל לירה ארץ ישראלית (לא"י) מניה אחת. מספרים לי, כי אי-שם בארכיונים מצוי ספר התורמים המכיל אלפי שמות של פועלים ופקידים שתרמו ממשכורתם, לרוב הצנועה, להקמת בניין בית ברנר.  במחצית שנות ה-30 הסתכם מספר חברי ההסתדרות בתל אביב יפו הרשומים בקרוב ל-20,000 פועלים ופקידים. הסתבר שרק 10,000 מבניהם תרמו להקמת "בית ברנר" ועל כן שלחה ההסתדרות נציגים מתרימים ושדלנים למפעלים ולמקומות העבודה כדי לשכנע ולזרז עובדים לתרום להקמת בית ברנר לפני שמבצע המגבית מסתיים. "חובת כל חבר וחברה לשתף את עצמם במפעל זה" נאמר בהודעת ההסתדרות.  בספטמבר 1934, כך מדווח עיתון דבר, הוחל בעבודות היציקה בקומה הראשונה של בית ההסתדרות ע"ש י.ח ברנר.  חנוכת בניין בית ברנר  ביום שלישי 20 באוגוסט 1935 נחנך בית ברנר בקבלת פנים ובטקס חגיגי בהשתתפות מוזמנים, נבחרי ציבור הפועלים ונציגי בא-כוח השלטונות. בין המוזמנים לפתיחה היו פועלים ערבים מיפו מ"חברי ברית פועלי ארץ ישראל בטקס. הונפו דגל הלאום ודגל העבודה. ולקול תופים הועלו לתרנים. פתח הטקס יוסף קיציס בשם מועצת פועלי תל אביב, שאמר ש"חנוכת בית ברנר משתלבת ביום אחד עם פתיחת הקונגרס הציוני הי"ט בלוצרן". לאחר נאומו גזר זקן חברי ההסתדרות אז"ר (כנראה הכוונה לסופר אז"ר א.א) את הסרט. לאחר הטקס סיירו המוזמנים בבניין החדש והתכבדו ב"מזנון משקאות קל לאורחים". עיתון דבר בדיווח על האירוע מספר פרטים טכניים על-אודות הבניין: את הבניין "תכננו וביצעו האדריכל א. שרון והמשרד הקבלני השיתופי של פועלי תל אביב. הבניין החדש מכיל 40 חדרים וארבע אולמים (אולמות א.א). שטחו בשלוש הקומות והמרתף 3,000 מטרים. הוא משתרע על פני דונם אחד".  באותו יום בערב נערך טקס חנוכת הבניין בהשתתפות הקהל הרחב ב"אמפיתיאטרון התערוכה". אלפים רבים מילאו עד אפס מקום את אמפיתאטרון התערוכה". במרכז שולחן הנשיאות הוצבה תמונת חיים יוסף ברנר. הסופר יהודה בורלא נשא דברים בשם אגודת הסופרים ונאם על ברנר האיש והסופר ועמד על שלוש מידות של ברנר: א'. החרדות הגדולה על ערכי האדם, הלאום והספרות ב. הנאמנות ג. השלמות. מתוך אלה נבע גם אומץ רוחו בלכתו בשביל המיוחד מבלי לנטות ימין ושמאל. יצחק בן צבי, שהיה אמור לשאת דברים בשם הוועד הלאומי נאלץ לבטל השתתפותו באירוע ל"רגל נסיבות חשובות" ויפה את כוחו של דב הוז לדבר גם בשמו. בין הנואמים בטקס הרבט מוריסון ראש המועצה של עיריית לונדון רבתי, שהתקבל בתשואות ו"נשא במשך שלוש רבע שעה נאום מזהיר שבו עמד על יחסי תנועת הפועלים בארץ ישראל ואנגליה. בחלק האמנותי הופיעו מקהלת הפועלים התל אביבית בניצוחו של הח' למפל. לאה דגנית מ"האוהל" קראה קטע מ"שכול וכשלון" של ברנר, מאיר מרגלית מ"האוהל" קרא "רחמים והסבל" מאת חיים הזז. האמנים בקמן (כינור) הופמקלר (צ'לו) ומרת הלמן (פסנתר) ניגנו. תזמורת הפועל סיימה את החגיגה וליוותה את הקהל היוצא בנגינה.  לשכת עבודה והגנה על זכויות העובד  בבית ברנר, כידוע, שכנו משרדי האיגודים המקצועיים של פועלי תל אביב. מכאן יצאו מאבקים על הגנת זכויות עובדים ולשיפור תנאי שכרם ועבודתם. כאן שכנו, מלבד מזכירות והנהלת מועצת פועלי תל אביב, שלל איגודים מקצועיים וועדים גדולים כמו ארגון פועל המתכת, ארגון פועלי הבניין ארגון פועלי העץ ועוד. מידי פעם נערכו ברחבת הבניין הפגנות והתפרצויות מחאה של עובדים. לא פעם פרצו עובדים נזעמים לתוך המשרדים במחאה על פיטוריהם או פגיעה בתנאי עבודתם וזכויותיהם. כך למשל, עיתון דבר מיום שיני 9 באוקטובר 1939 מדווח: "אתמול בבוקר באה קבוצת חברים לבית ברנר והפריעה בכח להרשמת מחוסרי עבודה. המתקהלים פרצו לחדר הוועד הפועל של המועצה אגב קריאות גנאי כלפי ההסתדרות ועסקניה. נשמעה דרישה: לחם מיד! מ.נמירובסקי (מרדכי נמיר, א.א) הסביר למתקהלים עד כמה החמיר המצב בחודש האחרון (אוגוסט 1939) עד כדי 3,000 איש. "גם במושבות גבר חוסר העבודה", הסביר נמיר לעובדים הזועמים.  בבית ברנר אורגנו ונערכו בחירות למועצת הפועלים בתל אביב ולאיגודים המקצועיים השונים. כאן לרוב הוצבו הקלפיות הראשיות של בחירות אלה ונספרו הקולות.  בתקופת טרום הקמת המדינה שימש "בית ברנר" למעשה לשכת עבודה מרכזית לעובדי תל אביב והאזור. מאות עובדים פקדו את משרדי הבניין כדי להירשם למציאת וקבלת עבודה חלק מהם הופנו מכאן למקומות עבודה.  זמן קצר לאחר הקמת בית ברנר נפתחה בו לרווחת העובדים, מסעדת פועלים גדולה (מסעדה קואופרטיבית של מועצת פועלי תל אביב) במחירים עממים. המסעדה פעלה שנים רבות במקום. פרט פיקנטי ומעניין הקשור למסעדה זו מצאתי בעיתון דבר המדווח בשנת 1936 כי "מסעדת בית ברנר מרחיבה את פעולותיה ובמסעדה מוגש גם אוכל צמחוני כדי לאפשר לחברים הצמחוניים ארוחות בסביבה הנוחה להם". לא להאמין, המדובר בשנת 1936, לפני 82 שנים. מסתבר שכבר אז הייתה קיימת תופעה של צמחונות.  מדי שנה ב-1 במאי-חג הפועלים נערך באופן מסורתי ב"בית ברנר" טקס הנפת הדגלים דגלי הלאום ודגל העבודה מעל בית ברנר בהשתתפות אלפי מתכנסים. באירוע השתתפו נציגי איגודים מקצועיים מהארץ ומהעולם ונשאו דברים ראשי ההסתדרות ומועצת פועלי תל אביב. בית ברנר נקשר לא רק באירועי חגיגות וקבלת פנים. מכאן יצאו במשך שנים הלוויותהם של אישים שונים לבית הקברות טרומפלדור או לבתי קברות אחרים. ארונות הנפטרים הוצבו בבניין והקהל עבר על פניהם. כך למשל ב-24 במאי 1938 יצאה מבית ברנר הלוויתו של אליהו אבטיחי ש"נפל בידי מרצחים בשובו מעבודות כיבוש בצפון הארץ". הוא נטמן בבית הקברות בטרומפלדור.  ימים ספורים לאחר שנחנך הבניין באוגוסט 1935 נפתחה במקום תערוכת יוסף חיים ברנר בה הוצגו מכתביו ויצירותיו של הסופר הדגול. נמסר כי קהל רב-פקד את התערוכה ואף חתם בספר המבקרים שהוצב בתערוכה.  בית ברנר היווה לאורך רוב שנותיו מרכז תרבות פעיל. במסגרתו נערכה פעילות תרבותית אינטנסיבית, כמו הרצאות, השקות ספרים, קונצרטים אזכרות אירוח פוליטיקאים, אנשי סיפרות, אנשי מוזיקה ועוד. הנה מקצת דוגמאות: ב-13 במרץ 1937 נערך באולם בית ברנר קונצרט מוזיקה קאמרית. בליל שבת 5 בנובמבר 1937 נערכה בבית ברנר מסיבה לכבוד יובלו של המשורר יעקב שטיינברג. באירוע השתתף שאול טשרניחובסקי "שהתקבל בתשואות רמות". סעדיה דמארי קרא שניים משירי יעקב שטיינברג. הערב הסתיים בשירה בציבור בהדרכת ד.סמבורסקי. ביום חמישי 29 במרץ 1951 נערכה בבית ברנר אזכרה לצייר אהרון אבני במלאת שבעה למותו. בליל שבת 6.2.1954 נערכה בבית ברנר חגיגה למשורר ולמבקר יעקב פיכמן מחבר השיר הידוע "אגדה" (על שפת ים כנרת) לרגל זכייתו בפרס ביאליק. רשימת האירועים שנערכו במסגרת בית ברנר עוד ארוכה ורבה ו"קצרה היריעה" מלהכיל את כולם.  הרחבת "בית ברנר"  בשנות ה-50, לאחר קום המדינה גדל משמעותית מספר חברי ההסתדרות בתל אביב והסתכם בשנת 1955 בלמעלה מ-110 אלפי חברים כולל נשות החברים. בניין בית ברנר היה צר מלהכיל את מספר החברים הגדול והוחלט להרחיב את הבניין ולהוסיף לו אגף חדש מימינו של הבניין הקיים. טקס הנחת אבן הפינה לאגף החדש נערך ביום שלישי 18 בינואר 1955. האגף החדש כלל שלוש קומות וקומת מרתף. בקומת המרתף נבנה אולם אספות ואירועים ל-500 איש. כמו-כן נעשו עבודות שיפוצים באגף הישן ושני האגפים אוחדו והפכו לבניין גדול ומרשים. בסוף שנות ה-50 נפתח במקום "מועדון בית ברנר" שאירח פוליטיקאים שרים, חברי כנסת, אנשי תרבות ועוד.  במסגרת מימוש הנכסים של ההסתדרות היא מכרה את הבניין ליזמים בסכום של כ-6 מיליון דולר (כך דווח בעיתונות) וכיום משמש המבנה ההיסטורי והנוסטלגי כבית משרדים. ראוי להציב בפתח הבניין לעוברים ולשבים שלט מורשת שיספר את סיפורו של המבנה ההיסטורי.

תאריך:  23/05/2018   |   עודכן:  23/05/2018 אלי אלון שתף:     |    |     |

70 שנה להפצצה האווירית על ראשון לציון

אלי אלון

עיתונאי  |  תגובות

הצטרפות ל- VIP

התחנה המרכזית הישנה בראשון לציון [צילום: משה מילנר/לע"מ]

70 שנה להפצצה האווירית על ראשון לציון

בימים אלה מלאו 70 שנה להפצצת המושבה ראשון לציון על-ידי מטוסים מצריים שהתרחשה ב-3 ביוני 1948 ובה נהרגו כ-25 תושבים וחיילים, ונפצעו רבים  בין ההרוגים: אב ובנו בן ה-16

אנדרטה לחללי ההפצצה בראשון לציון [צילום: אתר לעד להנצחת חללי פעולות איבה] רחוב בראשון לציון [צילום: משה פרידן/לע"מ] בחודשים מאי-יולי 1948, בתקופת מלחמת העצמאות, הפציצו מטוסי צבאות ערב ישובים שונים ברחבי הארץ. ההפצצות מהאוויר בוצעו גם על-ידי מטוסי דקוטה מצריים וגם על-ידי מפציצים עירקיים וגם מטוסים סוריים נטלו חלק בהפצצות. חיל-האוויר הישראלי היה בחיתוליו, לא הייתה עליונות אווירית, ומטוסי חיל-האוויר של צבאות ערב הפציצו למעשה מתי ואיפה שרצו, לעיתים בתאום בניהן.  הפצצת המטוסים המצריים את ראשון לציון  אחד מהישובים שהופצצו, היה הישוב ראשון לציון, אז מושבה טרום הכרזתה לעיר. מעט נכתב וסופר על הפצצת ראשון לציון מהאוויר בתש"ח ורבים אף מקרב תושבי העיר לא יודעים כלל כי התרחשה. ביום חמישי 3 ביוני 1948, בסביבות השעה 11:30 לפני הצהרים, כשבועיים לאחר הכרזת המדינה, הגיחו שני מטוסי אויב, כנראה מטוסים מצרים, בשמי המושבה ראשון לציון, ומגובה נמוך יחסית, הטילו פצצות וירו במקלעים לעבר מרכז המושבה, לעבר הרחובות רוטשילד והרצל ופינת הרחובות עין הקורא ומוהליבר, שם שכנה התחנה המרכזית הישנה של ראשון לציון. עיקר האש נחתה על צומת הרחובות רוטשילד והרצל.  בהפצצה זו נהרגו כ-25 תושבים וחיילים (יש הטוענים 24 איש א.א) ונפצעו רבים. התקפת המטוסים אירעה כאמור בסביבות השעה 11:30 לפני הצהרים כשהילדים החלו לעזוב את בית בית הספר בדרכם לבתיהם לארוחת הצהרים. כמה מהרוגי הפצצת המטוסים היו ילדים שהמתינו בתור לחנות ממתקים. מספר הנפגעים בהפצצה המטוסים היה כה גדול עד כי מחסן באזור הפצצה הפך לבית חולים ארעי בכדי לטפל בפצועים הרבים שמגן דוד אדום לא היה ערוך מבחינת מספר אנשי צוות ואמבולנסים לטפל בהם. חלק מהגופות, במיוחד אלה שנפגעו בפגיעה ישירה מהפצצות שהוטלו מהמטוסים, היו חרוכות ומרוסקות והיה קושי לזהותן. תושב ראשון לציון מספר, כי אחת הפצצות נפלה על גן ילדים במושבה, ששכן ליד בית העם של המושבה, ולמזלם של ילדי הגן עץ פיקוס גדול שמתחתיו הייתה תעלה ובה שכבו הילדים, מנע פגיעה בהם.  המטוסים המצריים שהפציצו את ראשון לציון ב-3 ביוני 1948 הפציצו באותו בוקר את תל אביב ובדרכם דרומה חזרה למצרים, הטילו על ראשון לציון מספר לא קטן של פצצות. תושבי ראשון לציון היו בהלם וזעזוע עמוק, גם בשל העובדה כי לא היו מורגלים בהפצצה כבדה מסוג זה. ראשון לציון נחשבה כעיר "בטוחה" יחסית. על-פי עדויות, אנשים במושבה יצאו לחלונות ולרחובות בכדי לחזות במפציצים! אחת הפצצות פגעה, כנראה פגיעה ישירה, בג'יפ צה"לי שעמד באזור צומת הרחובות הרצל ורוטשילד ודווח כי כל ארבעת נוסעיו נהרגו.  "על רסיסי הפגזים התגלו סימנים אנגליים"  הרוגי ההפצצה הובאו לקבורה בבית העלמין הישן של ראשון לציון. המוני תושבים ליוו אותם בדרכם האחרונה. חלק מחללי ההפצצה נקברו בשורת קברים נפרדת בבית העלמין. ימים רבים לאחר ההפצצה לא זוהו בוודאות כל ההרוגים בשל מצב הגופות. ד"ר אליקום אוסטשינסקי, ראש מועצת ראשון לציון, ערך זמן קצר לאחר האירוע סיור לעיתונאים כולל לעיתונאי חוץ, באזור בו נחתו הפצצות. העיתונאי א. סטון מדווח בידיעה שפורסמה בכמה עיתונים ובהם בהצפה ובעל המשמר, כי ראש המועצה ד"ר אוסטשינסקי אמר לעיתונאים כי הוא סבור כי את ההפצצה לא ביצעו טייסים מצריים "מאחר שקלעו למטרה יותר מדי טוב". ראש המועצה הראה לעיתונאים רסיסים מהפצצות שנותרו במקום הנושאות עליהם סימנים אנגליים...  כשבוע לאחר ההפצצה הכבדה מהאוויר על ראשון לציון, ביום רביעי 9 ביוני 1948 הופצצה ראשון לציון שוב. בהפצצה זו נהרגה אישה אחת. וכך מדווח על האירוע עיתון המשקיף (10.6.48): "אתמול בשעות הצהרים חג אווירון בשמי ראשון לציון ולפתע צלל מגבוה והתל ממטיר אש ממכונות ירייה. כן הטיל פצצות אחדות. מספר כדורים חדרו גם לבתים בראשון לציון. אישה אחת נהרגה".  וזאת לדעת, יום אחרי הקמת המדינה, החלה פלישת הצבא המצרי לדרום הארץ. טור הפלישה המצרי נעצר בסוף מאי 1948 באזור אשדוד וקו החזית המצרי השתרע במרחק של 12 ק"מ בלבד מדרום לראשון לציון. רבים מבני המושבה היו מגויסים להגנת דרום הארץ, מי בלחימה בעיקר בחטיבת גבעתי ומי בביצורים.  אנדרטת לזכר קורבנות ההפצצה  סיפור הפצצת ראשון לציון על-ידי מטוסי אויב במלחמת העצמאות די נשכח עם השנים ורבים מתושבי העיר לא יודעים כלל כי התרחש. ב-1996 הוקמה על-ידי עיריית ראשון לציון ב"גן המושבה" (גן העיר) ברחוב הרצל במרכז העיר, בסמוך למקום בו נפלו פצצות המטוסים המצריים, אנדרטה לזכר קורבנות ההפצצה המצרית. האנדרטה ניצבת על במה עגולה בכניסה ל"גן המושבה" בפינה הצפון מערבית של הגן. היא כוללת שני עמודי אבן ומעליהם שלוש פצצות בדרכן כלפי מטה - פצצות דמויות אלו שהוטלו מהמטוסים המצריים. בין העמודים לוח ברונזה ועליו סיפור ההפצצה ושמות 25 ההרוגים.  הרוגי ההפצצה  ואלה 25 שמות הרוגי הפצצת המטוסים המופיעים על גבי האנדרטה לזכרם בגן המושבה. המידע על תולדות חייהם נסמך על מה שמופיע באתר "יזכור" להנצחת חללי מערכות ישראל של משרד הביטחון ובאתר הממלכתי "לעד" - לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.  שמואל אריה - נולד ב-1877 בסאמקוב, בולגריה. בהיותו בן שלוש, בשנת 1880, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בירושלים. כאן למד בבית ספר "אליאנס", במגמת "חרש ברזל". מאוחר יותר, עברו לראשון לציון. בראשון לציון רכש אדמה חקלאית מפקידות הברון ונטע עליה פרדס, עצי שקדים וגפנים. בחצר ביתו הקים בית מלאכה וכל חייו עבד במקביל כאיכר וכחרש ברזל. בבית המלאכה שלו היה מתקן את עגלות האיכרים ומחרשותיהם וכן מחליף את פרסות הסוסים. שמואל אריה נהרג ב-3 ביוני 1948, בהפצצת המטוסים המצריים, בדרכו לפרדסו.  אהרון אליעזר ברינקר - בנם של רחל וזלמן. נולד בעיר רביץ בפולין בשנת 1909. סיים לימודיו בישיבה, עלה לארץ ישראל בשנת 1934 והתיישב בראשון לציון. נישא לפסיה ועבד ביקב בראשון לציון. אהרון בריקנר היה בן 39 במותו, הותיר אישה, שתי בנות ובן. הובא לקבורה בבית העלמין בראשון לציון.  יואכים בדריאן - נולד ב1909. מאז עלייתו לארץ גר בראשון לציון עם אשתו, ועבד במחנה סרפנד (צריפין). יואכים נהרג בהפצצת מטוסים מצריים את רחובה הראשי של ראשון לציון, בן 39 היה במותו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בראשון לציון.  מרדכי ברטשניידר - בנם של מלכה והרמן. נולד ב-1915 בעיר צ'רנוביץ, רומניה ועלה לארץ בשנת 1946. עבד כטכנאי למכשירי רדיו. במלחמת-העצמאות התגייס לצה"ל. ביום 3.6.1948 נפצע בהפצצה מצרית על ראשון לציון והועבר לבית-חולים. ביום 20.7.1948 מת מפצעיו והובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. הניח אישה ובת.  גמליאל ג'מיל דבח - בן 15 במותו. בנם של בתיה וצדקיהו. נולד ב-1933 בחלב שבסוריה. המשפחה עלתה לארץ ב-1939 והתיישבה בראשון לציון. הותיר הורים, שני אחים ואחות. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בראשון לציון.  יהודה גוטנשטיין - בן מנדל. נולד ב-1925 והתגורר בראשון לציון. בן 23 היה במותו, הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בראשון לציון.  אילה גלבוע - בת חיה לבית חבקין ושמואל, שעלה מאמריקה כמתנדב הגדוד העברי ה-39 במלחמת-העולם הראשונה. נולדה בשנת 1930 במרחביה. "אילקה הג'ינג'ית", כפי שכונתה בפי חברותיה הרבות, למדה בבית-ספר עממי ומקצועי, בבית-הספר לנערות בבית-החלוצות בתל אביב. בהיותה בת 16 וחצי יצאה להכשרה חקלאית בחולתא יחד עם קבוצת "הנוער העובד" מתל אביב. משפרצה מלחמת-העצמאות התנדבה ושירתה בפלמ"ח בחטיבת "יפתח" ביגור, עין השופט, ראש פינה, ולבסוף - בצריפין. ביום 3.6.1948, בהיות אילה ושני חבריה בדרכם לבסיס, עברו את ראשון לציון ונקלעו להפצצה אווירית כבדה ונהרגו. בת 18 הייתה בנופלה. נקברה בראשון לציון. ביום 22.6.1950 הועברה למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק.  רב"ט ישעיהו (שייקה) זמסקי - בנם של נעמי ותנחום. נולד ב-1911 בראשון לציון ושם סיים בית-ספר עממי וגימנסיה. בשנת 1933 סיים קורס מ"כים. היה חבר המפקדה המקומית של ה"הגנה" במלחמת העולם השנייה. שירת בצבא הבריטי בדרגת קורפול מ-1940 ועד 1946. עם פרוץ מלחמת העצמאות כבר היה נשוי ואב לשני ילדים. נתמנה למפקד אזור במזרחה של המושבה. נהרג ב-3 ביוני 1948 כשיצא להגיש עזרה לנפגעים בהפצצת המטוסים המצריים בראשון לציון. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בראשון לציון.  יוכבד זיבלין - בת 13 שנים במותה. בתם של אסתר ואפרים, נולדה בשנת 1935. התגוררה בראשון לציון, וכבר כנערה צעירה עבדה כתופרת כדי לעזור לפרנסת המשפחה. נהרגה ב-48 3.6. בהפצצת המטוסים המצריים על ראשון לציון. הותירה משפחה. הובאה לקבורה בבית העלמין בראשון לציון. אחיה של יוכבד, אהרן (אהרל'ה), התגייס לצבא מיד אחרי מותה והוא בן 16. כעבור חצי שנה, ב-03.01.1949, נהרג בפעולה ליד קיבוץ רמת הכובש.  אליהו כרובי - נולד בשנת 1915 בעיר פלוצק, שבפולין. הצטרף לתנועת "חלוץ הצעיר" בגליציה. בשנת 1938 עלה לארץ, והתיישב בראשון לציון. עבד כנגר במחנה הצבאי הבריטי בבית נבאללה, ובהמשך, בבית החרושת לרהיטים "תרזה" בראשון לציון. היה חבר ב"הגנה" ושומר בפרדסי ראשון לציון. עם הכרזת המדינה, התגייס לצה"ל ועמד לצאת למחנה אימונים באמצע חודש יוני 1948. ביום 3.6.1948 הופצצה ראשון לציון קשות על-ידי מטוסים מצריים. אליהו חרד לשלום בני משפחתו ועל אף הפצרות חבריו שישבו עימו במקלט חש לביתו כשהוא רכוב על אופניים נפגע בראשו מרסיס פצצה ומת כעבור מספר שעות. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בראשון-לציון. הניח אישה ושני ילדים קטנים.  שרגא פייבל ליבוביץ' - בן צבי ופייגה. נולד בעיירה וולקוביסק שבפולין ב-1914, סיים שם בית ספר תיכון ועלה לארץ ישראל ב-1933. הוא נישא לרחל, והם התגוררו בתל אביב. שרגא פייבל עבד בייצור בבית חרושת לקרח בראשון לציון נהרג בהפצצת המטוסים המצריים, ליד מקום עבודתו בבית חרושת לקרח. בן 34 היה במותו. הותיר אישה ושני ילדים בן ובת. הובא לקבורה בבית העלמין בנחלת יצחק.  לינה מרשנר - נולדה בשנת 1882. מאז שעלתה לארץ התגוררה בראשון לציון והייתה בעלת חנות. בת 66 הייתה במותה.  אשר (אנשל) מיצמכר - נולד בוורשה, פולין. עלה ארצה בגפו כנער ומספר שנים מאוחר יותר עלו הוריו ואחיו בעקבותיו. עבד ביקב בזכרון יעקב ובהמשך, עבר לעבוד ביקב ראשון לציון כ"קופרמן" - איש הנחושת (עבודה הקשורה לחביות). במקביל לעבודתו ביקב, עסק בלימוד תורה. אנשל מיצמכר נהרג בהפצצה המצרית על ראשון לציון ביום 3.6.1948, יחד אתו נהרג גם בנו יצחק.  יצחק מיצמכר - בנם של רחל ואנשל מיצמכר. נולד ב-1932 בתל אביב, למד ב"תלמוד-תורה" והצטרף למחתרת לח"י. בהיותו בן 16 כבר הספיק להתאמן היטב בכלי-נשק שונים והשתתף בפעולות ובשמירה. פצצה שהוטלה ממטוס מצרי על ראשון לציון הרגה אותו ואת אביו ביום 3.6.1948. בן 16 היה במותו. הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי בראשון לציון.  יוסף מייטליס - נולד בפולין בשנת 1920. במלחמת העולם השנייה התנדב לצבא הרוסי שם הכיר את בינה. בני הזוג עברו להתגורר באוסטריה, משם עברו לאיטליה, שם נישאו והתכוונו לעלות לארץ ישראל, אולם האונייה "לא תפחידונו" שבה הפליגו, נתפסה על-ידי הבריטים ובני הזוג הועברו לקפריסין, שם נולדה בתם חנה (פרידמן). עם עלייתם ארצה, בני הזוג עברו להתגורר בראשון לציון, יוסף נהרג ב-3 ביוני 1948 בהפצצה המצרית על המושבה, בשעה שיצא לקנות עגלה לבתו, בינה נותרה אלמנה צעירה חסרת כל. כעבור כ-5 שנים נישאה בשנית לאברהם ליזרוביץ.  יוכבד "יוחקה" סולימן - בת יפה ודוד. נולדה ב-1928, התגוררה בראשון לציון, והשתייכה לארגון נוער. כשבגרה למדה תפירת אופנה, ועבדה במתפרה. נהרגה ב-3 ביוני 1948 עת הופצצה ראשון לציון קשות על-ידי שני מטוסי הפצצה מצריים, כשיצאה מהמתפרה בה עבדה. יוכבד הייתה בת כ-20 במותה, נהרגה חודש לפני חתונתה המתוכננת. הותירה הורים, אחות ושלושה אחים. הובאה לקבורה בבית העלמין בראשון לציון.  עובדיה כהן ארזי - בן שלמה ושושנה. נולד בדמשק שבסוריה בשנת 1900. ב-1916, עלה לארץ ישראל והתגורר בחיפה. נישא לפלור לבית זריהן ב-1918. ב-1935, אחרי שהתאלמן, עבר עובדיה לראשון לציון. הוא נישא לויקטוריה עבד כל חייו כפחח, בחיפה ובראשון לציון. בן 48 היה במותו הותיר: אישה ושנים-עשר ילדים. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בראשון לציון.  אשר צימלגיסר - בן יונה. נולד בשנת 1899 בעיירה קוריץ בפולין. בשנת 1935, עלה עם אשתו וארבעת ילדיהם לארץ, והמשפחה התיישבה בראשון לציון. פתח בית מלאכה בצריף ברחוב רוטשילד בעיר שם עבד כרצען. נהרג בהפצצה המצרית על ראשון לציון (3.6.1948). בן 49 היה במותו. הותיר אישה בת ושלושה בנים. הובא לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין בראשון לציון.  אמנון ציגלרויט - בן 16 במותו. בנם של רבקה ויעקב. נולד ב-1932 בבית החולים פרויד בתל אביב. בילדותו עקרה משפחתו לראשון לציון, למד בבית הספר "חביב" בעיר, ומשסיים את חוק לימודיו בבית-הספר היסודי נתקבל אמנון לעבודה במוסך קואופרטיב התחבורה "הכוח" שבו היה אביו נהג משאית. בשעותיו הפנויות המשיך ולמד כל שניתן אודות מנועים ומכוניות. אמנון הצטרף לתנועת "הנוער העובד" והיה חבר פעיל בה. בגיל ארבע-עשרה הצטרף לגדודי הנוער של ארגון ה"הגנה" ועבר שם, בין השאר, אימונים בנשק וכן שימש כבלדר בין מפקדי הארגון במקום. נהרג בהפצצה המצרית על ראשון לציון (3.6.1948) והוא עודנו נער צעיר. נקבר בבית הקברות הישן גני אסתר בראשון לציון.  גדעון קוכמן (קיכלה) - בן מרים וקלמן, נולד בשנת 1929 בתל אביב. בשנת 1943 סיים את בית-הספר היסודי "השחר" בתל אביב ולמד שנה נוספת בבית-הספר המקצועי "שבח". בשנת 1941 הצטרף ל"נוער העובד". אחר-כך עבד כשוליה בבית-החרושת "סדן" בעבודות מתכת. בערבים השתלם בבית-הספר על שם מכס פיין. היה ממייסדי גרעין ההכשרה "הגיבורים" בחולתה. בהמשך הוא הצטרף להכשרה מגויסת ביגור. במלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת "יפתח" והשתתף בקרבות בחיפה, בראש פינה, במלכיה, בצפת ועוד. נהרג ב-3.6.48 בנפול פצצה בראשון לציון על מכונית שישב בה. נקבר בראשון לציון ובשנת 1950 הועבר לקבורה בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.  חנוך קלצקו - בנם של חנה ומרדכי, נולד ב-1929 בתל אביב. בשנת 1944 סיים לימודיו בבית-הספר היסודי "אליאנס" והמשיך ללמוד בבית-ספר טכני של "הנוער העובד". בגיל צעיר הצטרף ל"הגנה", שירת בחטיבת הפלמ"ח "יפתח". במלחמת העצמאות השתתף בפעולות רבות, בפשיטות ובקרבות. בין השאר השתתף בקרבות בלד א-שייח' שליד חיפה, בטירת צבי, בבית שאן; בכיבוש צריפין ועוד. בשל אומץ-לבו קראו לו חבריו לנשק "ילד הקרבות". חנוך נהרג בהיפגע הג'יפ שנסע בו עם חבריו ממטה הפלמ"ח. הגיפ נפגע בהפצצת ראשון לציון על-ידי מטוסים מצריים ב-3.6.1948, וכל ארבעת יושביו נהרגו. בן 19 היה במותו. נקבר בראשון לציון וב-1950 עבר למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.  ד"ר מיה (מרגטה) רוזנברג - נולדה בברסלאו, גרמניה. יחד עם בעלה הייתה פעילה בתנועה הציונית "כחול לבן" ("בלו ווייס"). בשנת, 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החליטה המשפחה לעלות לארץ. תחילה התגוררו בתל אביב, משם עברו לקיבוץ תל יוסף, ובשנת 1937 התיישבו בראשון לציון. ד"ר מיה רוזנברג עבדה כרופאה בבית ספר "חביב" בראשון לציון ומאוחר יותר, בקופת חולים לאומית. ביום ההפצצה יצאה ד"ר רוזנברג לטפל בפצועים ונהרגה במקום מאחת הפצצות. הובאה לקבורה בבית הקברות הצבאי בראשון לציון.  סגן נחמיה קורט שטיינר - בנם של מרי ורודולף, נולד ב-1913 בווינה, בירת אוסטריה. הצטרף לתנועת-הנוער הציונית-חלוצית "תכלת-לבן". ב-1936 עלה לארץ. והצטרף לקיבוץ "בתלם", שיסד אחר-כך את עין גב. הוא עבד כסבל בתחנת-הרכבת בתל אביב, בנמל חיפה, ובשנת 1937 נשלח לפלוגת "הקיבוץ המאוחד" בסדום, בה שהה למעלה משנתיים. בתחילת 1940 הגיע לעין גב, נבחר לוועדת-הביטחון והתמסר לארגון ולהדרכה. בשנת 1942 נבחר כמפקד האזור ולאחר שנה התגייס לפלמ"ח, בו עבר קורס מ"מים, עסק בתפקידי פיקוד והדרכה, והיה קצין-הסברה. במהלך "השבת השחורה" ביוני 1946 נאסר ונכלא לשבועות מספר ברפיח. נחמיה נהרג ב-3.6.48, בעוברו את ראשון לציון, כאשר נפגע מפצצה שהוטלה ממטוס מצרי. בן 35 היה במותו. נקבר בראשון לציון. כעבור זמן הועבר לקבורה בבית הקברות בעין גב.  יצחק שמואלביץ (יצחק שמואלי, יצחק'לה) - בנם של שרה ודוב, נולד בשנת 1929 בחיפה. סיים לימודיו בבית-הספר היסודי בקריית חיים. היה חניך תנועת "השומר הצעיר" ובהיותו בן 14 הצטרף לחברת נוער בקיבוץ דליה, שם עבד בעיקר בפלחה ולמד לנהוג בטרקטור. בשנת 1946 התגייס עם קבוצתו לפלמ"ח, ובפרוץ מלחמת העצמאות צורפו לאחד מגדודי חטיבת "יפתח" ועברו לגליל. יצחק שירת כנהג בקרבות מלכיה, זרעין ויחיעם ולאחר שסיים קורס מ"כים השתתף בקרב משמר העמק. באחד ממכתביו האחרונים אל המשפחה כתב: "בחורים צעירים נופלים ונשקם בידם. הם נופלים - כי הם רוצים לחיות ולמען החיים הם הולכים". יצחק נהרג בהפצצת מטוסים מצריים על ראשון לציון ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948), בשבתו ליד הגה הג'יפ צבאי. נקבר בראשון לציון. ביום 22.6.1950 הועבר למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.  חיים וינטר - בן המונצחים על גבי האנדרטה לזכר ההפצצה המצרית מופיע גם שמו של חיים וינטר. על-פי אתר "לעד" וינטר נולד ב-1919 בפולין. מאז שעלה לארץ גר בראשון לציון ועבד בבית מלאכה לחריטה בתל אביב. נהרג בפעולת איבה ב-18.5.1948. חיים הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת יצחק.