קברה של תרצה זרחי בבית העלמין בעתלית צילום אלי אלון         התקפה  על האוטובוס באזור באר מנוחה  סיפורה ומכתבה  המרגש  של תרצה זרחי בת עתלית שנהרגה בהתקפת הפדאיון  על אוטובוס אגד באזור באר מנוחה בשנת 1956  בדרך לאילת וסיפורו של פיגוע אוטובוס זה שנשכח עם השנים ולא ידוע לרבים     מאת :אלי אלון   [סיפור האסון>האם בן נוסעי האוטובוס היה משה לוי?>הלוויתה של תרצה זרחי>סיפור חייה ומכתבה המרגש של תרצה זר   ב-16 באוגוסט  1956 הותקף בירי ממארב על ידי חולית פדאיון שחדרה לתחומי ישראל, אוטובוס אגד ("אשד") שהיה בדרכו  לאילת באזור באר מנוחה, בקטע הכביש בין באר מנוחה לעין רדיאן . בהתקפה  זו נהרגו ארבעה אנשים,  נוסעת האוטובוס תרצה זרחי מחיפה ושלושה חיילים שאבטחו את האוטובוס וחמישה  אנשים נפצעו. אירוע זה  כמעט ואינו  ידוע לציבור הרחב. ורק מעטים יודעים כי התרחש.  הגעתי לסיפור התקפת האוטובוס באזור באר מנוחה, במקרה . במהלך סיור בבית העלמין בעתלית ,צדה עיני מצבת קבר ועליה נחקק בזו הלשון: "פ"נ תרצה זרחי לבית קהתי .נפלה בדרך לאילת בט' באלול תשט"ז ולה כ"א אביבים" .מיהי תרצה זרחי?-הסתקרנתי.  למה הכוונה "נפלה באילת" ובאילו נסיבות מתה .צילמתי המצבה והעליתי הצילום לפייסבוק. קיבלתי תגובות רבות. במקביל הצלחתי לאתר כמה מבני משפחתה של תרצה  . שוחחתי עם בעלה של תרצה  צבי זרחי,  אדריכל ימי במקצועו  ועם אחותה אביבה יער אשת חינוך ידועה בחיפה.  כמו כן נברתי בארכיונים שונים ועל סמך שיחות אלה ועדויות של אנשים שהיו קשורים לפיגוע. ניתן להרכיב בצורה מפורטת ומדויקת את השתלשלות  סיפור התקפת האוטובוס  באזור באר מנוחה. והרי הוא לפניכם. סיפור האסון התאריך, יום חמישי 16 באוגוסט 1956 אוטובוס אגד (אש"ד) מדגם גי.מ.סי. ירוק מספרו 1371 יוצא כרגיל בשעה 6 בבוקר מהתחנה המרכזית בתל אביב (הישנה)בדרכו  ליעדו הסופי  אילת. באוטובוס היו כ-28 נוסעים היו בו נשים, תושבי אילת, אורחים ותיירים .הנהג ליד ההגה היה מרדכי עופר בן 32 מרמת גן עם ותק של כחצי שנה בקו זה . ליד עופר יושב נהג נוסף בשם  דוד פרידמן בין 36 אב לשני ילדים תושב שכונת יד אליהו בתל אביב שאמור להחליף את עופר  באיזור עין חצבה .פרידמן  הוא נהג ותיק בקו זה  ולאחר הרצח במעלה עקרבים ב1954 בו נהרג הנהג אפריים  פירסטנברג החליף אותו ומאז הוא נוהג בקו זה.  באותה תקופה נמשכה נסיעה בקו תל אביב אילת כ-7 שעות ולפעמים אף יותר. הדרך הייתה קשה ונמשכה כאמור  שעות רבות  ובכל נסיעה  בקו תל אביב –אילת היו 2 נהגים שהתחלפו בניהם במהלך הדרך.  בין הנוסעים היוצאים   באוטובוס זה של 6 בבוקר  מתחנת תל אביב הייתה אמורה להיות  תרצה זרחי בת 21  שהתגוררה בחיפה .אולם היא איחרה בכמה דקות  את האוטובוס ומאחר ולא רצתה לוותר על ביקור באילת אצל בעלה צבי זרחי שעבד   כמהנדס באילת בבסיס חיל הים מטעם הצבא וחיכה לה באילת לסוף שבוע – לקחה מונית ספיישל  מיוחדת מתל אביב והספיקה להדביק את האוטובוס ברחובות  ולעלות עליו בשעה 6:40 לערך. היא לא ידעה כי תהיה זו נסיעתה האחרונה . תרצה התיישבה ליד  הנהג המחליף  בקדמת האוטובוס והתפתחה שיחה בניהם בה סיפרה לו כי היא באה לאילת לסוף שבוע לבקר את בעלה שעובד בעיר . בהגיע האוטובוס לבאר שבע עלו עליו 7 נוסעים נוספים. בבאר שבע  נתלוו אליו שני ג'יפים כשבכל אחד כ3-4 חיילי צה"ל שתפקידם היה לאבטח את האוטובוס. אחד הגיפים נסע מלפניו והשני מאחוריו. יש לציין כי באותה תקופה אירעו באזור הערבה ובכביש לאילת שורה של פיגועים והתקפות  מצד חוליות פדאיון שחדרו לישראל מירדן וממצרים. הבולט והידוע שבהם היה  מקרה טבח האוטובוס במעלה עקרבים במרס 1954 ועל כן  כדי להגן על שלומם של הנוסעים ולהרתיע את אנשי הפדאיון  ניתנה   אבטחה של   חילי צה"ל לאוטובוסים של  אגד ולכלי רכב  שנוסעים באזור.   הדרך לאילת אתר וויקיפיקי   בהגיע האוטובוס לאזור עין חצבה התחלפו הנהגים כאשר מרדכי פרידמן עובר לשבת ליד ההגה. כאשר התקרבו  בשעה 11:15 לערך לעיקול בין עין רדואן לבאר מנוחה הבחינו בצד הדרך בקומנדקר שרוף. מרדכי עופר הסביר לתרצה זרחי  כי כאן  נרצחו לפני כ-4 חודשים  ארבעת עובדי תה"ל. ממש באותן דקות  נורו לפתע יריות לעבר האוטובוס משלושה כיוונים- לעבר קדמת האוטובוס במטרה ככל הנראה , לפגוע בנהג ובמנוע  ולעבר שני צדיו במטרה לפגוע בנוסעים .הייתה זו  ככל הנראה חוליה גדולה שמנתה לפי הערכה לפחות 15 איש . הנהג שישב ליד ההגה, מרדכי פרידמן נפגע מיד בידו והחל שותת דם אולם לא איבד קור רוחו  הוא לחץ על הדוושה והגביר מהירות עד שיצא מטווח סכנה. במשך כ-200 מטרים היה נתון האוטובוס למטח יריות מכל עבר. תרצה שישבה במושב הראשון ליד הנהג המחליף מרדכי עופר התכופפה קמעה וסובבה ראשה לעבר פנים האוטובוס בניסיון להימלט ממטח  הכדורים  באותו רגע נפגעה על ידי כדור שחדר לגבה  .היא לא דיברה רק נאנחה, סיפר הנהג עופר. רופא שיניים בשם רודי פרי שהיה בין נוסעי האוטובוס שעבד  כרופא שניים באילת,  טיפל בה ובפצועים האחרים שהיו באוטובוס. האוטובוס המשיך בנסיעתו ואז הבחינו הנהגים והנוסעים בג'יפ שליווה את האוטובוס כ800 מטר מפניו   כשהוא ריק  ומוטל בצדי הכביש הועלתה סברה ראשונית שהחיילים נחטפו. הנוסעים באוטובוס לא שמעו את היריות שנורו על הג'יפ  אולי בגלל הרעש החזק של מנוע הדיזל של האוטובוס .  תרצה זרחי  נפטרה כעבור שעה קלה. האוטובוס נקוב הכדורים המשיך בנסיעה כשהנהגים  והנוסעים והפצועים עליו והגיע  לאילת  בשעה 1:15 לערך  כמעט בשעה הרגילה בו מגיע האוטובוס לאילת . הנהגים והנוסעים התבשרו בהגיעם לאילת כי שלושת החילים שהיו בג'יפ הליווי שליווה את האוטובוס מלפנים נהרגו.חיים קליינמן בן 19 וחצי  שהיה מפקד הליווי ונסע בג'יפ האחורי מסר לעיתונאים כי ג'יפ הלווי  שנסע מאחורי האוטובוס  היה במרחק 40 מטרים ממנו וברגע שנפתחה אש על האוטובוס את מחיילי גיפ האחורי השליך רימון לעבר התוקפים אך באותו רגע נורה בידו.   גופתה של תרצה זרחי הובאה למרפאה באילת .בעלה המהנדס  צבי זרחי שעבד כאמור בבסיס  חיל הים באילת אותר ונקרא לזהות את גופת אשתו " זה היה רגע קשה מאד בחיי  הלם נוראי" מספר לי צבי זרחי תושב חיפה  כיום בן 86. צבי מוסיף ואומר : רגע שלא אשכח היה כאשר עמדתי ליד גופת אשתי ואחד הנהגים באוטובוס שהותקף נקרא לטלפון והודיע  כי הוא נוהג  גם מחר באוטובוס ואמר משהו בנוסח" מחר יום חדש השמש תזרח הנוסעים יחכו לי כרגיל החיים חייבים להימשך". הפצועים   קיבלו באילת טיפול ראשוני והועלו עוד באותו יום למטוס ארקיע יחד עם נוסעים מאילת ללוד  .מלוד הועברו לבית חולים תל השומר. ואלה שמות  הפצועים בהתקפה על האוטובוס כפי שפורסמו בעיתונות דאז: דוד פרידמן –בן 36  מתל אביב נהג האוטובוס שנפצע קל בידו,ראובן מילשטיין בן 18 מרחוב ביכורי עיתים 7 בתל אביב נפצע קל ברגלו, עמנואל קוק בן 17 משכונת התקווה בתל אביב עובד מוסך אגד, שארל אילוז בן 29 מבאר שבע שמות החיילים שנהרגו בפיגוע   שלושת החיילים ההרוגים הם. מיכאל חן מאפיקים יורם טריגר מכפר גלעדי ומאיר טולידנו מהמושב רנתיה שליד פתח תקוה.    מיכאל חן בן 21 בנופלו ,הובא לקבורה בבית העלמין באפיקים בהלוויתו השתתפו קרוביו, חברי המשק,מפקדיו,חברי יחידתו ונציגי המועצה האזורית — עמק הירדן .  מיכאל חן הגיע  לאפיקים במסגרת  עלית הנוער והתחנך במוסדות החינוך של הקיבוץ. יורם טריגר  בן קיבוץ כפר גלעדי היה בן  19 בנפלו. הוא  הובא למנוחות בבית הקברות בתל־חי. "אביו מוותיקי המשק ומהנהגים הראשונים בגליל, הנודע בכינויו — גורוצ'קה, מאיר טולידנו ממושב רינתיה  הובא  למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול. בהלוויה השתתפו אנשי הכפר רינתיה, שליד פתח־תקוה,והיחידה הצבאית שאליה השתייך המנוח. "אביו הישיש אמר קדיש ומשמר כבוד ירה, שלוש אלומות אש. . האם בן נוסעי האוטובוס היה משה לוי? עיתון מעריב שדיווח על התקפת האוטובוס  יודע לספר כי בעת שהותקף האוטובוס "אחד הנוסעים דמות אגדית בערבה הידוע בכינוי "משה וחצי " היה היחיד מבין הנוסעים שהשיב באש למתקיפים באקדחו" האם מדובר במשה לוי לימים הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל?. זה נשמע סביר והגיוני  שאכן מדובר במשה לוי לימים רב אלוף משה לוי שכן הוא התגייס ב1954 ושירת גם באזור. אבל האם זה האיש? אינני יודע . אולי מדובר במישהו אחר. סביר מאד גם  שאחד  הנהגים באוטובוס המותקף מרדכי עופר  הוא  לא אחר  מאשר מרדכי  עופר(קסבינר) שהיה לימים מראשי "אגד" וחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה בשנים 1965-1971 . עופר נפטר בשנת 1971 ועל שמו נקראה התחנה המרכזית בבת גלים תחנת מרדכי  עופר. ניסיתי לאתר מישהו מבני משפחתו של עופר לברר הנושא ולקבל אישור רשמי להשערתי  אולם לא הצלחתי לאתרם  ולכן  אני משאיר את הדבר כהשערה סבירה בלבד  ויתכן כי מדובר במרדכי עופר אחר.   הלוויתה של תרצה זרחי מספר שעות לאחר שנודע על התקפת האוטובוס באזור באר -מנוחה נחת מטוס  צבאי  מסוג דקוטה בשדה התעופה באילת ובו עיתונאים וכתבים צבאים שהוטסו במיוחד לסקר ולצלם את האוטובוס הפגוע . למחרת  יום שישי 17.8.1956 פורסמו  בעיתונות הישראלית  בכותרות ובעמודים ראשונים  כתבות נרחבות על התקפת האוטובוס.  בשעה מאוחרת בלילה של אותו יום  חזר לתל אביב  מטוס הדקוטה שהביא את העיתונאים לאילת ובו גופתה של תרצה זרחי  כשהיא שוכבת על אלונקה, קשורה בתוך שמיכה  צבאית כשכובע קש צהוב וסנדלים אדומים מונחים בסמוך לגופה. דבר מותה של תרצה  בת ה-21  בת עתלית הכה בהלם ובתדהמה את תושבי המושבה הוותיקה  "בה כל  אחד הכיר את השני" ההלוויה נערכה בצהרי יום שישי למחרת ההתקפה על האוטובוס ועברה ברחובותיה המרכזים של המושבה קהל רב והמום ליווה את תרצה בדרכה האחרונה.     סיפור חייה ומכתבה המרגש של תרצה זרחי תרצה נולדה  ב-1935 לדב ויהודית קהתי (קנלר) מראשוני המושבה עתלית שעלו לארץ בעליה השלישית  דב היה חבר "ההגנה ומראשוני עובדי  מפעל המלח בעתלית. תרצה  למדה בבית ספר היסודי במושבה והייתה חניכת תנועת הנוער העובד והלומד בעתלית . בשנת 1952 סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון "חוגים" בחיפה והמשיכה לסמינר הריאלי למורים ולמורות. בשנת 1954, בתום לימודיה, קיבלה תרצה תעודת הוראה. בשנת 1955 היא החלה בלימודי הנדסת בניין בטכניון בחיפה. אחותה של תרצה אביבה יער  היא אשת חינוך ידועה בחיפה  והייתה מנהלת בית  ספר דוד ילין בחיפה . תרצה נישאה לצבי זרחי ב- 15.07.1954, ובני הזוג התגוררו ברחוב הלל בחיפה. צבי זרחי נולד בתל אביב ילדותו עברה עליו ברחוב יהודה הלוי פינת רחוב החשמונאים  .צבי ידע שכול בחיו  בהיותו תינוק נהרגה אימו  בתאונת דרכים כעבור שנים ספורות בהיותו בן 11 נהרג אביו אף הוא בתאונת דרכים  שאירעה כמעט באותו מקום בו נהרגה האם. צבי למד הנדסה ואדריכלות ימית   בטכניון  ובאוניברסיטאות יוקרתיות בחו"ל. הוא    עבד בחברה הימית להובלות פרי של יעקב מרידור ומילה ברנר ושימש נציג חברה זו בנורווגיה  אחיו של צבי  הוא האדריכל הידוע משה זרחי. לאחר מות רעיתו תרצה   נישא צבי זרחי  ב1960 לאילנה בלובשטיין  בתו של שמעון  בלובשטיין שהיה ממפקדי "ההגנה" בנהרים ולהם בן בשם עדי זרחי .   לאחר מותה של תרצה  מצא צבי   בביתם בחיפה, מכתב שהיא הותירה להוריה ערב נסיעתה לאילת. כך כתבה: "שלום הורים יקרים! הכרחתי את עצמי לכתוב לכם, כי אני בטוחה שלא יקרה לי מאומה, אך על כל צרה... נסעתי לצביקה, לאילת - כי במקום בו נמצא הוא, שם מקומי, בטוב וברע. אקווה שלא יקרה לשנינו מאומה, וששנינו נחזור בריאים ושלמים. אך אם לא... אנא אל תצטערו יותר מדי. חיי עד כה היו מאושרים מאד, אתכם ועם צביקי. אם נגזר עלי למות, טוב שיקרה זה עכשיו בעודני צעירה, וכל זכרונותי הם טובים, ובעוד אני אוהבת אתכם מאד. ואנא מיצאו עניין באחייניות שלי, נכדותיכם. ואל תצטערו יותר מדי, בלאו הכי תפרוץ מלחמה והרבה ייהרגו, ומה יתנו כבר חודשים מעטים. אימא'לה ואבא'לה שלי, אני אוהבת אוהבת אוהבת... אתכם, ואיני יודעת פשוט כיצד לנחמכם. אבל האמינו לי, כי טוב לי כך... שלום ומיליון נשיקות חמות חמות, בתכם תרצה".   כותבת  לזכרה של תרצה  מיכל קינן קורן (אני מניח קרובת משפחה) אם תרצה הייתה בחיים היום, אז לסבתא אביבה הייתה אחות. ולאימא שלי היו בני ובנות דודה מצד אמא. ולי היה עוד פלח משפחה שלם. בטח היה נחמד לעשות סדר גדול בפסח, וארוחת ערב ענקית בראש השנה.  ארנון ב"ק מוותיקי עפולה שאמו  ברטה בק ואביה של תרצה ,דב קהתי קנלר היו אחים, כותב לזכרה:    "בת דודי תרצה ז"ל הייתה כמעט בת גילי. לעולם לא אשכח את המפגשים הנהדרים שלנו הילדים,עת נפגשנו באירועים המשפחתיים החגיגיים שכל כך אהבנו. במיוחד חרותים בזיכרוני ובלבי אלה של ליל הסדר וימי חג הפסח שהתקיימו אצל הדודים בעתלית. גדולה מאד האבדה ".   כשנה לאחר מות  תרצה רעייתו האהובה  פנה צבי, בעלה של תרצה, אל הפסלת הנודעת חנה אורלוף,קרובת משפחה  אשר הכינה פסל ראש ציפור המדמה אפרוח שטרם גדלו נוצותיו. הפסל נוצק בפריז, והוצב בשנת 1957 בגן העירוני באילת עם לוח זכרון, שנחרתו עליו פסוקים משל ביירון בתרגומו של בנימין גלאי: "קול מעין בארץ ישימון אושת אילן בארץ לא זרועה רנת ציפור בודד בערבה ושירתם אלי. עליך". למרבה הצער נגנב הפסל מהגן בשנות השישים. עותק שלו מצוי בביתו של צבי, בעלה של תרצה, בחיפה. פסל "קול הציפור" לזכרה של תרצה זרחי   בעתלית  כך אומר לי צבי זרחי  יש  שני שלטי הנצחה לתושבי העיר  ובהם מופיעים שמות בני עתלית שנהרגו  משום מה כך אומר לי צבי השם תרצה קהתי  מופיע ללא השם זרחי שם משפחתה שהרי הייתה נשואה  פניתי לרשות המקומית בבקשה להוסיף את השם זרחי  אומר לי צבי  זרחי  אבל ככל שידוע לי השם זרחי  לא הוסף.