יום שלישי, 24 ביוני 2014

הלכה לעולמה אשת החינוך מאשה שוורץ ממקימי מושב צפריה.

 

הלכה לעולמה המורה והמחנכת מאשה שורץ  ממושב צפריה

בסוף השבוע הלכה לעולמה בגיל 84 המורה והמחנכת הוותיקה והנערצת מאשה שוורץ ממקימות המושב צפריה במלחמת לבנון הראשונה שכלה את בנה סגן כתריאל שוורץ.בתה נבט סווירי :אמא לא התאוששה מנפילת הבן."שברון הלב הוביל להידרדרות גופנית במדרון חלקלק"

                           


מורה מוערכת ונערצת  על ידי הורים ותלמידים.

 לפני כשנה וחצי נפטר בעלה של מאשה  אנשל שוורץ איתו הלכה ביחד למעלה מ-60 שנה.  בתה של מאשה שוורץ  נבט סווירי עובדת משרד החינוך, מספרת  כי נפילתו של הבן   כתריאל במלחמת לבנון  שבר את הוריה "אמא לא התאוששה. שברון הלב הוביל להתדרדרות גופנית במדרון חלקלק " ימים ספורים לפני מותה השתתפה מאשה באזכרה השנתית לזכר בנה סגן כתריאל שוורץ ונפגשה עם בני משפחה וחבריו של כתריאל.זמן קצר לאחר האזכרה נפטרה ככל הנראה מאירוע לב.
                  מאת אלי אלון
בסוף השבוע הלכה לעולמה  המורה והמחנכת מאשה שוורץ מראשוני חברי מושב צפריה. בת 84 הייתה במותה.

הלווייתה  יצאה(22.6.14) מביתה שבמושב צפריה  לכיוון בית הכנסת המקומי ומשם לבית העלמין קריית שאול בתל אביב שם הובאה למנוחות בחלקת ההורים השכולים לא הרחק מקבר בנה סגן כתריאל שוורץ ז"ל שנהרג במלחמת לבנון הראשונה ב-6 ביוני 1982בגזרה המערבית בלבנון. על יד העיר צור מירי צלף.

מאשה נולדה בפולין בשנת 1930.היא  ניצולת שואה,  עלתה לארץ בשנת 1948. נישאה לאנשל שוורץ אף הוא ניצול שואה.  השניים הקימו ביתם במושב  הדתי  צפריה השוכן לא הרחק מהישוב אור יהודה  ונימנו על מקימי המושב. לשנים נולדו שני ילדים הבכורה נבטה(נבט) והבן כתריאל.


       מאשה שוורץ עם תלמידיה בכיתה ד בבית ספר המשותף למושבים חמ"ד  צפריה                 ותוחלת שנת 1966  מימין מנהל בית הספר אברהם אביר.
  
במשך עשרות שנים שימשה  מאשה כמורה ומחנכת  בבית הספר המשותף למושבים חמ"ד וצפריה וכן בבתי ספר  בכפר חב"ד ובבית- דגן. לימדה וחינכה מאות תלמידים מכריה מספרים על אשה אצילית  ומורה מוערכת ונערצת  על ידי הורים ותלמידים. "היא היתה  מה שקרוי "מאנטש" מלח הארץ , איכפתית ומסורה לתלמידיה" הם אומרים. 

מאשה שוורץ הותירה בת ,נבט (נבטה)  סוירי תושבת הישוב שוהם וכאמור עובדת משרד החינוך.4 נכדים:אחיעד, אופיר,מאור,אופק.
שלוש אחיות :טובה שרייבר,שרה שפרינגר,ברכה דבורץ ואח: שרגא ויינגרטן 
הבת נבט מספרת  כי בנה אחיעד  נקרא לזכרו של אחיה סגן כתריאל שוורץ ז"ל (שילוב של אחי ועד)בוגר ישיבת בני עקיבא בנתניה,איש חיל השריון שנהרג  כאמור במלחמת לבנון הראשונה ליד העיר צור  בלבנון והוא בן 19.5 בלבד בנופלו. 

דברי הספד   שנשאה  נבט סווירי בהלווית  אמה מאשה שוורץ .  
אמא.
אמא שלי.
אמא שלי השתייכה למה שאנו נוהגים לכנות "דור הנפילים שהקים את המדינה". היססתי אם להשתמש במונח הזה, כי אמא תיעבה קלישאות, ואני בעקבותיה. וחוץ מזה אמא שלי לא הייתה נפיל, אלא אדם רגיל שהשתדל לחיות ולפעול על פי הערכים שהאמין בהם.
אבל כמי שהייתה לצידה וראתה כיצד התמודדה אימי עם הפגעים האישיים והמשפחתיים שנחתו עליה בזה אחר זה, ואיך לא ויתרה ולו לרגע על ערכיה ועקרונותיה, אין ספק כי היא ראויה להערצה.

לאחר ששרדה את זוועות המלחמה והשואה עלתה עם משפחתה לישראל, התאהבה בשפה העברית והחליטה למצוא את יעודה בחינוך והוראה.
היום זה נשמע מוזר, אבל לנו כילדים זה היה מובן מאליו שאמא מבקרת בבתי התלמידים בבית דגן, ושהם מגיעים אלינו הביתה בשעות הצהריים כדי לקבל ממנה תגבורת לימודית. לעיתים גם הייתה מגייסת אותי לשבת עם תלמידיה על מנת לתרגל איתם קריאה וכתיבה. פעמים רבות היו מגיעים אלינו בשבתות בשעות אחר הצהריים ילדים שביקשו לבוא ולבקר את המורה מאשה, לשוחח איתה ולשמוע דברי עידוד, מילים חמות ולקבל ממתקים. ההיכרות שלה הייתה לא רק עם התלמיד אלא עם כל המשפחה המורחבת. ידעה כי ההוא זקוק לבגדים, ההיא לשולחן כתיבה, האחר לאוזן קשבת, ודאגה לגייס ציוד ולהעביר בצנעה לכל משפחה את הנדרש.

היא לא דיברה על עזרה לנזקקים, היא פשוט עשתה זאת.אני זוכרת אישה זקנה שהייתה מטלטלת עמוסת חבילות בין הבתים במושב ומנסה להתפרנס ממכירת חפצים קטנים. בכל פעם היא הייתה מגיעה אלינו, ואז אמא הושיבה אותה במטבח לארוחה חמה תוך כדי שיחה ודאגה למצבה. קנתה ממנה חצי מתכולת המזוודה (כי אף פעם לא מזיק שיהיו בבית עוד אטבי כביסה, סיכות ביטחון וכאלו שמונצים), ומלאה את המקום שהתפנה במזוודה במוצרי מזון. תמיד הסבירה לנו כי מי שמנסה להתפרנס בכבוד ולא לקבץ נדבות חייבים לעזור לו.

באחד הימים אמא בחנה את נעלי הספורט שלי ושאלה איזה מספר אני נועלת. כשתהיתי על פשר ההתעניינות הסבירה כי בקופת חולים היא שוחחה עם עובדת הניקיון שנעלה נעלים קרועות. היא צריכה נעליים נוחות ובדיוק כמוך נועלת מספר 38. ניסיתי לומר לה שהנעליים שלי חדשות אבל מיד היסתה אותי ואמרה "אז תקני עוד זוג חדש, ותהיי מאושרת שאת יכולה להרשות לעצמך".

יש עוד המון סיפורים בסגנון. אמא ואבא שלי היו עמותה בלתי רשמית של שני אנשים שפשוט ידעו להסתכל סביב ולראות מה האחרים צריכים. הם לא ידעו לחשוב על הצרכים שלהם, כי תמיד ראו שהאחרים היו צריכים יותר, ולהם יש ברוך השם הכל.

לאמא הייתה חיבה מיוחדת לשפה העברית. תמיד ביקשה שאעדכן אותה בחידושי השפה ושאדפיס לה גם מילים בסלנג. היא דיברה כאילו זה עתה יצאה מהאקדמיה לשפה העברית. באחד האשפוזים הרבים שלה, נאלצה לשכב כמו "הזקנה במסדרון", פנתה לאחות כח עזר שלצידה וביקשה בשקט: "הואילי נא להניח הכר למראשותי". האחות פנתה אלי במבט תמוה ושאלה באיזו שפה אימי מדברת.


אמא ואבא היו הדבק של המשפחה המורחבת. כולם תמיד אהבו להיפגש אצלם במושב. יושבים על הדשא, משוחחים, מתעדכנים ומקשיבים. לא חשוב אם אתה חילוני, דתי או חרדי. אין צורך לצלצל מראש, לא צריך להודיע, פשוט תבוא ותגיע. כל יום וכל שעה זה בסדר.
גם כאשר שאלו אותה מתי נוח להגיע, השיבה כי בכל זמן ועת כולם רצויים. היא ממילא בבית כל היום. להיפך, אם אתה משקיע מחשבה וזמן וטורח להגיע, היא רואה בכך כבוד וזכות גדולה.

במשך השנים הם נטו לאמץ לחיקם אנשים מכיוונים שונים, ותמיד לאורך זמן. למשל- בכפר חב"ד התגוררה חוה, אישה גלמודה ונכה. מיום שנולדתי ועד שהלכה לעולמה אני זוכרת אותה אתנו. הורי דאגו לה לעבודה ובכל יום בשעות אחר הצהריים הגיעה וישבה אצלנו. ההורים היו עושים לה את כל הסידורים הנדרשים ואמא גם נהגה לצבוע לה את השיער. פעם מחיתי ואמרתי לאמא כי אין לה דקה פנויה ביממה, ועם כל הכבוד צביעת שיער ניתן לבצע במספרה, היא נזפה בי: "נבט, את בכלל לא מבינה!  צביעת השיער זה תירוץ. מדובר באשה בודדה ונכה. אין אף אחד בעולם שמלטף אותה ומשוחח איתה. כאשר אני מסרקת אותה ומטפלת בשערה אלו הם רגעי האושר היחידים שהיא חווה".

הורי תמיד ראו את האדם שמולם, ואף פעם לא את עצמם. פשוט אנשים נטולי צרכים.
כן, היה להם צורך אחד – הצורך לתת ולהעניק ללא צורך לקבל משהו בתמורה.

לא פלא שכולם אהבו אותם. ברבות השנים אמרתי שאמנם נותרתי בת יחידה, אך לא הרגשתי כך. קרובי משפחה וחברים רבים אהבו לפקוד את הבית ולשבת עם מאשה ואנשל. בצעירותם זה היה ברור יותר, אך גם בשנים האחרונות כשאמא כבר בקושי ראתה, בקושי שמעה, בקושי תפקדה, אנשים דלגו על כל הקשיים והקפידו להגיע בהרבה אהבה ומסירות.

מה ששבר אותם היה האסון הקשה עם נפילת הבן. כאשר כתריאל נהרג במלחמת לבנון אמא לא התאוששה. שברון הלב הוביל להתדרדרות גופנית במדרון חלקלק.
באחד האשפוזים החוזרים והנשנים עיין הרופא בהיסטוריה הרפואית שלה ושאל: "גברת שוורץ, מה אין לך?", והיא השיבה בחיוך: "אין לי שיניים".

השמחה האמיתית והחיוכים הראשונים אצלה הופיעו עם נישואי לשומי, שתמיד העריצה אותו, ועם לידת הנכדים. הם היוו את תמצית עולמה, מקור האנרגיה ומשמעות חייה.

הייתה לה גם חשיבה לוגית מאוד מיוחדת. בהריון השלישי שלנו, כאשר נודע לנו שאני נושאת ברחמי בת, באתי בשמחה לבשר להורי. בכל זאת אצל משפחת סוירי יש פס ייצור של בנים בלבד, והנה חלה תפנית גנטית משמחת יוצאת דופן. כאשר אמא שמעה את הבשורה היא כלל לא חייכה ופלטה מילה אחת "חבל!".
"אמא, יש לי בת!!! את לא שמחה איתי?! מה קרה לך?" מחיתי.
והיא בשקט שלה השיבה: "שמעתי אותך, אני שמחה, ואמרתי "חבל".
ואז הוסיפה והסבירה: "נבט, אחרי האסון שלנו הגיע הזמן שתפנימי כי באמת זה ממש לא משנה אם יש בן או בת. העיקר שיהיו בריאים ומוצלחים. אני רוצה בכל מאודי הרבה נכדים, וקיוויתי שאם יהיה לך כעת בן, לא תוותרי על ניסיון נוסף לבת, וכך יהיה לי סיכוי לפחות לארבעה נכדים. כעת שיש לכם משני המינים, אני חוששת שתסתפקו בכך"
כאשר אופק הנכד הרביעי נולד, כמובן בן, לא הייתה מאושרת ממנה עלי אדמות. עד סוף ימיה היא כינתה אותו "מותק שלי" או "המתנה שלי".

הייתה לה פילוסופיית חיים מאוד מיוחדת ופרקטית. מדי פעם בביקורים חפוזים שלי אמרה כי היא שמחה שאין לי מספיק זמן בשבילה. מישהו אחר אולי היה נעלב, אך אני הלוא כבר הכרתי את צורת החשיבה המיוחדת שלה. היא הסבירה כי אשה בגילי שיש לה יותר מדי זמן לשהות עם הסבתא סימן שאין לה עבודה מעניינת ומספקת ואולי גם הבית והמשפחה לא בסולם העדיפויות. היא נהגה לזרז אותי לחזור הביתה. וכאשר אמרתי שאני רוצה להיות איתה קצת יותר, השיבה כי יותר חשוב שאתן זמן איכות לנכדים שלה.

למרות שכבר שנים רבות סבלה ממוגבלויות גופניות מאוד מורכבות תמיד הקפידה להיות מעורה בחיי הנכדים. בעזרת המטפלת המסורה רותי הייתה מכינה בכל שבוע מטעמים מיוחדים האהובים על כל אחד מהם.
ועם כל הכבוד לסבתא הפולניה ולאוכל, בעיקר היה לה חשוב לדעת מה עובר עליהם ולשמוע על חוויות, אהבות, לימודים, מחשבות ותוכניות להמשך.

תמיד הקפידה להיות מעורה גם במתרחש. האזינה לחדשות, קראה עיתונים, וניהלה דיונים פילוסופים על מהות החיים וההתרחשויות בארץ ובעולם. ביום שני האחרון, לאחר התקף לב קשה, מיד כאשר יצאה מצינתור היא כלל לא שאלה על עצמה, אלא שאלה אותי שתי שאלות: האחת- מה שלום המתוקים שלי?, והשניה – מה קורה עם החטופים, שהרי כל היום לא שמעתי חדשות.
צחקתי ואמרתי לה שאם זה מה שמטריד אותה כעת, היא ממש לא צריכה להישאר בטיפול נמרץ אלא להצטרף לצוות הקבינט הבטחוני.

אמא שלי היקרה והאהובה,
השבוע האחרון היה עבורך שירת הברבור.
הספקת להגיע לאזכרה של בנך אהובך כתריאל ולפגוש הרבה בני משפחה, מכרים וחברים אהובים.
ביום שישי האחרון עוד הספקת לפגוש, לשוחח וליהנות מארבעת נכדייך האהובים.
וכעת, אחרי שהשלמת את מעגל הפרידה הרשית לעצמך לעצום עיניים ולהיפרד באמת מכולנו.
את מן הסתם תגיעי לעולם שכולו טוב ותפגשי את כתריאל ואבא,
ואנו נישאר כאן עם הרבה מחשבות ועם המטען התרבותי והערכי שספגנו ממך,
נדבר רבות על אחדות המשפחה שכל כך הייתה חשובה לך,
נדמע ונחייך, ניזכר ונדבר
עם הרבה הרבה אהבה וגעגוע אלייך.

נבט

                     
                             

        


 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

בית שומאכר - מראשוני בתי המושבה הגרמנית בחיפה

  מוניציפלי/מקומי    |    נדלן /   הצטרפות ל-  VIP   אלי אלון   ●  עיתונאי ●  דוא"ל   ●  בלוג/אתר   ●  רשימות   ●  מעקב מועדון VIP להצט...