מייק ברנט בהופעה [צילום: באדיבות פסנתרן הג'אז חברו ללהקה קובי ארליך]

47 שנים למותו של מייק ברנט מאת: אלי אלון השבוע לפני 47 שנים ב-25 באפריל 1974 נפל אל מותו מהקומה השישית ממרפסת בית דירות בו התגורר בלב פריז הזמר מייק ברנט הנחשב עד היום לאחד הזמרים הישראלים המצליחים ביותר בחו"ל  בן 28 היה במותו  הערכה היא כי שם קץ לחייו  יש הטוענים כי מייק לא התאבד וכי הופל נדחף ממרפסת ביתו - נרצח על-ידי אחרים הזמר מייק ברנט היה בעל קול נדיר ומראה נאה שכבש את הבמות החשובות באירופה. גם כיום, בחלוף 47 שנים מאז מותו, דמותו ממשיכה ללוות את המוני מעריציו בארץ ובחו"ל באמצעות שיריו המופלאים. מייק נותר אגדה מלאת קסם. נולד במחנה מעצר בקפריסין מייק ברנט נולד ב-1 בפברואר 1947 בשם משה ברנד, במחנה העקורים פמגוסטה שבקפריסין, להורים פליטי שואה שגורשו מהארץ על-ידי הבריטים עם שאר המעפילים. אמו, ברוניה לבית רוזנברג, ילידת פולין ניצולת מחנה הריכוז אושוויץ. אביו, אפרים פישל ברנד, אף הוא פליט שואה נמלט מהחזית הרוסית ומתופת מלחמת העולם השנייה. לאחר השחרור ממחנה המעפילים בקפריסין כשהיה משה בן כחצי שנה עלתה המשפחה לישראל. במשך כשנה התגוררה בקיבוץ גבת ואחר כך התיישבה בחיפה. תחילה המשפחה התגוררה בואדי סליב, בהמשך ברחוב שרה 10 בעיר התחתית, ובהמשך עברה להתגורר ברחוב הפרטיזנים 8 בשכונת קריית אליעזר בחיפה. אב המשפחה עבד כפועל בעיריית חיפה. משה (מייק) למד בבית ספר יסודי "הכרמלי" בחיפה. המצב הכלכלי בבית היה לא טוב והמשפחה חייה בדוחק. משה למד בתיכון ערב אך לא סיים. כדי לסייע בפרנסת המשפחה עבד בעבודות שונות ומזדמנות ובהן סבלות, ומכונאות רכב. חברו מילדות הפסנתרן והמעבד קובי ארליך מספר לי כי הוא זוכר את מייק שעבד בסדרנות - שמירה במוזאון הימי בחיפה. כשרון הזמרה של משה התגלה כבר בגיל צעיר מאוד. הוא ראה את ייעודו בעולם הבמה, וכאדם אמביציוזי חיפש תמיד דרכים איך להגיע לבמה. בכל אירוע משפחתי או מזדמן עלה לבמה ושר. אחיו צביקה ברנד סיפר כי משה נרשם לקורס תיאטרון ומשחק ב"בית רוטשילד" בחיפה והופיע כניצב סטטיסט בהצגות התיאטרון העירוני בחיפה ובהן: פיטר פן, מעגל הגיר הקווקזי ועוד. להקת "הצעירים העליזים" בגיל 15 הקים משה ברנט יחד עם חברו קובי ארליך שניגן בפסנתר להקת נגינה וזמר שכללה את קובי ארליך על פסנתר, יואל קוקל על קלרינט, יהודה קורנבליט על התופים ומשה ברנד (מייק). ארליך, שהיה לו ידע ורקע מוזיקאלי הדריך את מייק מוזיקלית איך לשיר ותרם לעיבודי הלהקה. הרביעייה הכינה רפרטואר, ומשה ביצע שירים פופולריים, שירים בצרפתית, בספרדית ועוד. הם קראו ללהקתם "הצעירים העליזים". את החזרות ביצעו בביתו של קובי ארליך בשכונת הדר. הופעתה הראשונה של הלהקה הייתה ב-31.12.1961 בנשף התרמה למען מימון לימודיהם של תלמידי תיכון שנערך במלון ציון בחיפה בנוכחות ראש העירייה המיתולוגי אבא חושי. מספר קובי ארליך: "יום אחד בא אלינו משה (מייק ברנט) ואמר שיש לנו הצעה להופיע חודש שלם באילת במועדון לילה לתיירים בעיר שקראו לו פלמנגו. זה היה ב 1964 או אולי שנת 1965. ירדנו חלק מהלהקה לאילת, קיבלנו תנאים בלתי רגילים - טיסה משדה דב לאילת, אוכל מלא וגם דירה. הופענו שם ערב ערב במועדון הזה. עשינו שם מוזיקה באיטלקית, בצרפתית באידיש ועוד. כשחזרנו מאילת לחיפה חבר אחד אמר למשה (מייק) שמחפשים הרכב נגנים למלון דן כרמל בחיפה. ההרכב הקודם סיים שם. ומשה (מייק ברנט) וחברו קובי ארליך הלכנו לאודישן (בחינה) במלון דן כרמל. מספר ארליך: בעל המלון טייכנר כנראה התרשם לטובה מאיתנו והודיע לנו שאנחנו מתחילים להופיע עוד שבוע. הצטרף אלינו מתופף מבוגר מאיתנו שקוראים לו יגאל סלע ונקראנו להקת "אומני השמים". מייק הופיע במגוון שירים בשפות שונות. את השירים למד בעל פה מתקליטים שרכש. כשנגמר החוזה וחלפו השנתיים עברה להקת "אמני השמיים" להופיע במלון הילטון בתל אביב. חבר הלהקה קובי ארליך התגייס לצה"ל והחליף אותו בלהקה שאול פינקלשטיין. בהגיע גיוסו לצה"ל ניסה מייק להתקבל ללהקה צבאית לדבריו בראיון לעיתונות הוא נבחן על יד שאול ביבר. מייק היה משוכנע שהוא היה מתאים ללהקה צבאית אולם כעבור שבועיים קיבל מכתב המודיע לו שלא התקבל ללהקה צבאית. הוא ניסה להתקבל כזמר למועדון כליף אך גם כאן לדבריו נדחה .הוא גם עבר אודישין לתפקיד בסרט "המצור" אך לא התקבל. יוצא לסיבוב הופעות עם להקת כרמון ב-1968 הצטרף מייק ללהקת כרמון לאחר שעבר בחינה (אודישין) בהצלחה. מייסד ומנהל להקת כרמון יונתן כרמון סיפר לימים כי לאודישנים נגשו עשרות אנשים ו"לאחר שראינו ושמענו את מייק, לא התלבטנו בכלל". מייק יצא עם להקת כרמון לסיבוב הופעות בארה"ב ודרום אפריקה. כששב ארצה הופיע במלון דן תל אביב. באותה תקופה שינה שמו ממשה ברנד לשם קליט מסחרי ובינלאומי יותר, מייק סלע. חלק מהרפרטואר שלו אז היו שירים בשפות זרות שכן הרבה להופיע בפני תיירים. מופיע במועדון לילה באירן באחת מהופעותיו שם ראה אותו בעל מועדון הלילה "באראקה" שבטהרן וכנראה מאוד התרשם. הוא הציע לו להופיע במועדון אצלו וחתם עימו חוזה ל-3 חודשים. מייק נסע לטהרן שבאירן והחל מופיע במועדון הלילה בטהרן. כוכבת הזמר הצרפתייה סילבי וארטאן ראתה אותו באחת ההופעות באירן, התרשמה מהכישרון ומיכולת השירה שלו (ואולי גם מהמראה הנאה שלו), הזמינה אותו להופיע בפריז ואמרה לו כי תכיר לו שם אנשים שיוכלו לסייע לקדם אותו. זוכה להצלחה ענקית בצרפת ובמערב אירופה מייק ברנט התלהב מהצעתה של וארטן הגיע לפריז בצרפת ב-9 ביולי 1969 כשבכיסו 3,000 דולרים שחסך מהופעותיו בטהרן. סילבי וארטן הציגה אותו בפני המנהל המוזיקלי שלה זאן רנאר ובפני האמרגן והמפיק הצרפתי זראר טורניה. טורניה הבין כי מדובר בזמר בעל כשרון ןפוטנציאל להצלחה והחתימו על חוזה לחמש שנים. בעצת אמרגנו שינה שמו למייק ברנט. השניים החלו לעבוד על תקליט ושירים חדשים. מייק נתן ראיונות לטלוויזיה ולעיתונות אבל עדיין לא התפרסם בהקיף נרחב בצרפת. בפברואר 1970 הופיע בראנט על בימת יריד המוזיקה הבינלאומי "מידאם" בקאן - תחרות על הפקת התקליט הטוב ביותר, ושר את להיטו הראשון בצרפתית, "לס מואה טמה" (תני לי לאהוב אותך). הופעתו הועברה בשידור חי ברחבי צרפת, והתקליטון עם השיר שיצא למחרת נמכר תוך שבועות. גם בישראל צעד "לס מואה טמה" בראש מצעדי הפזמונים ברדיו. באוקטובר 1970 נשלח מייק בראנט על-ידי צרפת לייצג אותה בתחרות הפרס הגדול של רדיו לוקסנבורג וזכה במקום הראשון עם שירו "אבל בתוך האור". הוא המשיך לייצר להיטים והופיע באולמות יוקרתיים כמו אולימפיה ועוד. עוד בין להיטיו "מי טעה", "בלי חברים", "שום דבר חוץ מדמעה" ו"זאת האהבה, האהבה זו את". ב1971 יצא אלבומו הראשון בצרפת, Disque D’or ותוך מספר שבועות הפך לתקליט זהב. מייק בעל הקול העמוק והמראה הנאה הפך עד מהרה לכוכב ענק. הופעותיו בצרפת ובמערב אירופה זכו להצלחה אדירה והפכו למחזות המוניים של הערצה. מעריצים, ובעיקר מעריצות היסטריות צועקות וצווחות הסתערו על הבמה כאשר מייק הופיע, בניסיון לגעת בכוכב הנערץ או להיות בקרבתו והיה צורך באנשי אבטחה כדי לעצרם. היו מקרים לא מעטים של התעלפויות של מעריצות. תקליטיו נמכרו במיליוני עותקים.

שלט הנצחה בכניסה לבית בחיפה בו התגורר מייק ברנט [צילום: אלי אלון] סיבוב הופעות בישראל מייק הגיע בתחילת שנות ה-70 לסיבוב הופעות בישראל. מספרים כי אהב את ישראל והתעניין בה מאוד אבל חשש שהקהל הישראלי לא יקבל אותו. בן היתר הופיע בהיכל הספורט יד אליהו, ושם ביצע בעברית את השיר "ערב טוב", שנכתב במשותף עם נחום היימן. במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 הגיע שוב ברנט לישראל כדי להופיע בהתנדבות בפני חיילי צה"ל. מייק הקליט שירים רבים בשפות שונות בהן צרפתית, אנגלית, בגרמנית בספרדית בעברית ואפילו באידיש. בין השאר הקליט את השיר "ערב של שושנים" בעברית בדואט עם הזמרת ננה מושקרי ואת השיר "טומבללייקה" באידיש עם הזמרת מיכל טל. בסוף 1973 בשיא תהילתו חתם ברנט חוזה עם אמרגן חדש סיימון ויטנראוב מיליונר ישראלי שחי בפריז המנהל והמפיק המוסיקלי שלו היה אלף קרייף, חבר ילדות. באותה שנה 1973, ערך כ-250 הופעות. בכמה מהופעותיו בצרפת כזמר חימום הופיע הזמר אריאל זילבר. מותו הטראגי בנובמבר 1974, בעת ששהה במלון בשוויץ, קפץ ברנט מחדר בקומה החמישית של המלון, ונפילתו נבלמה על-ידי התנגשות במרפסת בולטת בקומה השלישית. הוא שבר רגלו ואושפז בבית חולים בזנבה במשך מספר שבועות. ביום שישי 25 באפריל 1975 בסביבות השעה 11 בבוקר מייק ברנט שם קץ לחייו בקפיצה מהקומה השישית בבית יוקרתי בו התגורר ברחוב ארלנז`ה מס` 6 ברובע ה-16 של פריז. בן 28 היה במותו. לא ברור לגמרי מה גרם לזמר הנודע לקפוץ אל מותו באותו יום באפריל 1975, כשהוא בשיא הצלחתו. הערכה הרווחת היא ששם קץ לחיו בשל מצוקה נפשית ומשבר נפשי כלשהו. יש הטוענים כי מייק לא התאבד וכי הופל נדחף ממרפסת ביתו - נרצח על-ידי אחרים. ייתכן כי לא נדע במדויק מה הביא לנפילתו-מותו של זמר מצליח זה. הידיעה על מותו שודרה בראש מהדורות החדשות בצרפת ובאירופה רדיו אירופה 1 הפסיק את שידוריו הרגילים והודיע על מותו של מייק ברנט, אבידה גדולה לעולם האמנות הצרפתית, ומאותו רגע החלו תחנות רדיו בצרפת ובאירופה להשמיע משיריו. נקדימון רוגל שליח רשות השידור בפריז דיווח אף הוא בקול ישראל על מותו של הכוכב הנודע. מותו היכה בתדהמה ובהלם את מכריו ומעריציו הרבים. מספר קובי ארליך, שהיה חבר נפש חבר ילדות של מייק: "הייתי אז בניו-יורק כששמעתי כי מייק התאבד ואינו בחיים ועברה בי צמרמורת. זה לא הסתדר לי עם מייק כפי שאני הכרתי אותו, אוהב חיים, אהב נשים, אהב להתלבש כמו כוכב. מייק ברנט נטמן בבית העלמין חוף הכרמל שבחיפה. קברו של ברנט הפך אתר מקום עליה לרגל, אותו פוקדים עד היום מעריציו הרבים. חודש אחרי הלוויתו השחיתו אלמוני או אלמונים את מצבת קברו ועקרו ממנה את האותיות המוזהבות שהיו על גבי המצבה כנראה למזכרת. קברו של ברנט הפך אתר מקום עליה לרגל, אותו פוקדים עשרות רבות ממעריציו מניחים זרי פרחים על קברו. בקיץ 1975 כחודש לאחר מותו טסו אמו של הזמר ואחיו צביקה לפריז כדי להחזיר את חפציו של מייק לארץ. הם חזרו, כך דווח בעיתונות דאז, עם מזוודה קטנה אחת... רחוב על שמו בחיפה במשך שנים רבות, מסיבות שונות ולמרות עצומות של תושבים ומעריצים בעניין הנצחת מייק ברנט, לא מצאה עירית חיפה לנכון לקרא רחוב על שמו של בן העיר שנחשב בעיני רבים עד היום לזמר הישראלי הבינלאומי המצליח בכל הזמנים. במרס 2020 החליטה ועדת השמות העירונית בחיפה סוף, סוף לקרוא רחוב בעיר על שמו של מייק ברנט. וב-5 באוגוסט 2020, 45 שנים לאחר מותו הטרגי נערך טקס הסרת הלוט משלט רחוב על שמו "רחוב שדרות מייק ברנט בשכונת קריית אליעזר בחיפה, לא רחוק מהבית בו התגורר מייק עם משפחתו בחיפה.

רחוב שדרות מייק ברנט בחיפה [צילום: אלי אלון]

 

▪  ▪  ▪ כאן בגינה זו השיכון ה' שכן מגרש אליצור [צילום: אלי אלון] סיפורו של שיכון ה' בבני ברק מאת: אלי אלון שיכון הפועל המזרחי ה' בבני ברק הנקרא בקיצור שיכון ה' היא שכונה שהוקמה על-ידי ארגון "הפועל המזרחי" בשנותיה הראשונות של המדינה  היא ממוקמת בפאתיה המזרחיים צפוניים של העיר  בעבר הלא רחוק מאוד נחשבה לריאה הירוקה של בני ברק והייתה בעלת אופי וצביון כפרי, מעין כפר בתוך עיר מכיר אני היטב את שיכון ה'. קרובי משפחתי התגוררו בשכונה זו וכילדים התארחנו לא מעט בביתם בתקופת חופשות הלימודים. אני מקווה שתושבי שכונות אחרות בבני ברק לא יכעסו עלי אם אומר שלדעתי שיכון ה' הייתה השכונה המקסימה הפסטורלית והמקסימה ביותר בעיר עם איכות חיים של כמעט מושבה. אבן פינה לשכונת הפועל המזרחי-שיכון ה' הונחה ב-27 בנובמבר 1949. המשתכנים הראשונים, קרוב ל-500 משפחות, נכנסו לבתיהם באמצע 1951. בשנת 1956 התגוררו בשכונה כ-700 משפחות, רובן מאנשי הציונות הדתית. בשנת 1964 מנתה השכונה כ-800 משפחות, למעלה מ-4,000 תושבים (הערכה). רוב בתי השכונה היו בעלי שתיים עד שלוש קומות. היו גם לא מעט בתים פרטיים עם חצר פרטית. היו שהגדירו את שיכון ה' כריאה הירוקה של בני ברק. לשכונה היה בשנותיה הראשונות צביון של מעין מושבה - שדות, פרדסים, הרבה שטחים פתוחים ותנועה דלילה של כלי רכב ברחובות. ותיקי השכונה מספרים על אווירה משפחתית חמה ולבבית בין התושבים. רבים מהם הכירו זה את זה מבית הכנסת, מבית הספר, מחנות המכולת. בית הכנסת המרכזי בשכונה בל"ג בעומר מאי 1953 נערכה בשכונה החדשה שזה לא מכבר הוקמה חגיגה כפולה - הכתרת הרב נתן צבי פרידמן כרב השכונה והנחת אבן פינה לבית הכנסת המרכזי במקום. באירוע החגיגי השתתף קהל רב של תושבים ואורחים. בין המשתתפים: ראשי "הפועל המזרחי" ובהם שר הדואר דאז ד"ר יוסף בורג וסגן שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג, חברי כנסת, נציגי עירית בני ברק, רבני ערים ועוד. בית הכנסת המרכזי של שיכון ה' נקרא בשמו הרשמי "בית הכנסת המרכזי הפועל המזרחי שיכון ה' וממוקם בלב השכונה. הוא נבנה בשנות ה-50 הראשונות ותוכנן על-ידי האדריכל יעקב נטל. לטעמי האישי היה, ואולי עודנו מבתי הכנסת היפים בארץ. כרב בית הכנסת שימש שנים רבות רב השכונה הרב נתן צבי פרידמן, שהיה דמות בולטת בציבוריות הדתית אף מחוץ לבני ברק. בית כנסת זה היווה מוקד חיי החברה והתרבות בשכונה. המקום המה פעילות. בשבתות ובחגים היו תושבי השכונה לבושים ב"בגדי שבת" נוהגים להתאסף בבית הכנסת. לאורך ימות השבוע כבר עם שחר התקיימו בו מניני תפילה וניתנו "שיעורי תורה". כאן נערכו רבים מהאירועים המשפחתיים של תושבי השכונה ובהם "שבת חתן", עליה לתורה לחתני בר מצווה ועוד.

בית הכנסת המרכזי בשיכון ה' בבני ברק [צילום: אלי אלון] תושבי השכונה מעלים זיכרונות מספרת תמי לורנצי-ליוש שגדלה בשיכון ה': "כמה געגועים למקום הזה, שכונת ילדותי... כל השבתות והחגים, משפחות שהיו נפגשות יחד, חוגגות שמחת תורה, פורים, ימים נוראים... אנחנו, משפחת ליוש, גרנו ברחוב גני גד, היינו באים לבית הכנסת כל שבת, מטיילים יחד בשדרות שלידו ומשחקים בגינה שליד בית הכנסת. איזו תקופה מדהימה זו הייתה וכמה זיכרונות טובים יש לנו משם. גם עורך דין יעקב וינרוט ז"ל היה מתפלל שם ולפעמים היה מביא חזנים כמו בן ציון מילר ועוד. משה כהן אף הוא בן השכונה מספר: "בחזית בית הכנסת המרכזי של השיכון הייתה (ועדיין קיימת) גינה ציבורית גדולה, במרכזה הייתה בריכה גדולה (בקוטר של כ-12 מטר) ובאמצע הייתה מזרקת מים. ואל הבריכה היו מגיעים בראש השנה מכל קצות העיר לעשות "תשליך". רחוב בר-אילן בו התגוררתי היה הומה אדם. כולם נהרו אל הבריכה. כהן: אל בית הכנסת הובילה שדרת עצים בהם צמחו 'בונקלך' אותם כדורים ירוקים לקטנים שהבשילו לקראת תשעה באב ושימשו אותנו ילדי השכונה לצלוף זה בזה בכדורים האלה". שולמית רון (שטראוסברג) אף היא בת שיכון ה' מספרת: "גרנו ברח' גוטמכר. הגעתי לשיכון ה בגיל 9 (1958). כשהגענו, הסביבה הייתה כמעט לא מיושבת. מסביב היה פרדס. הפרות היו מגיעות לרעות. מאחורי המחסן שלנו נמצא גת אשר נמצאה בחפירות ארכיאולוגיות. גרנו מול ראש העיר דאז אהרונוביץ'. משה כהן זוכר את המרכז המסחרי של 'שיכון ה' ברחוב בר-אילן, בשנותיו היפות: המכולת של נודלמן, האטליז של קיכלר, חנות הכלים של יסקולקא, דוד הספר הרומני עם הכסא ורצועת העור שקשורה אליו, שבאמצעותה היה מחדד את התער שלו. ובקומה השנייה מפעל היהלומים של דסקל, שהיה שוקק חיים. נירה קליין בת השכונה מספרת: "שיכון ה' היה מקום מיוחד מאוד. הורי עמינדב והדסה בן שחר היו מראשוני ומקימי השיכון. גרנו בסמטת הרב לוין, הרחוב שמתחת לביהכ"נ הגדול. משפחתי התפללה בבית הכנסת "מועדון שחל" ברחוב צירלסון אותו הקימה חבורה של צעירי "הפועל המזרחי". ידוענים בשכונה אחד מהתושבים הידועים שהתגוררו בשכונה (שיכון ה') היה זבולון המר ממנהיגי המפד"ל שכיהן כשר החינוך והתרבות בממשלות ישראל. כיום אף נקרא רחוב בשכונה על שמו. בשכונה התגוררו גם ראש העיר השלישי של בני ברק ראובן אהרונוביץ, המחנך וחבר הכנסת מטעם המפד"ל הרב אברהם שלום שאקי. בין המתגוררים בשכונה דניאלה וייס - מראשי גוש אמונים, בת למשפחת מינץ שגרו לצד פרדס ליד בית הספר "שאר ישוב". על שטח הפרדס שנעקר נבנתה שכונת רמת אלחנן ובית החולים מעייני הישועה. "מגרש אליצור" ובית ספר "סגולה" בצדו המערבי של השיכון מול תחנת מכבאי אש בני ברק שכן "מגרש אליצור" המיתולוגי ששימש כמגרש המשחקים של ילדי השכונה והסביבה. כאן נערכו אימוני ומשחקי הבית של קבוצת הכדורגל אליצור בני ברק וכאן נערכו אירועים רבים ומגוונים כמו קרקסים, מתקני לונה פארק, אירועים עירוניים, עצרות ממלכתיות, מצעדי צה"ל למיניהם, ומדי שנה נערך בשטח המגרש טקס סיום שבת הארגון של סניף בני עקיבא בני ברק. בצמוד למגרש אליצור שכן סניף של תנועת הנוער החרדית "עזרא". בשכונה (שיכון ה') פעלו שני מוסדות חינוך דתיים ממלכתיים בולטים. האחד, בית ספר "סגולה" ששכן בפאתיה המערביים של השכונה, צמוד לרחוב השומר, והשני בית ספר היסודי הממ"ד "שאר ישוב" שלידו פעלה פנימיית נוער "אחוזת שרה". בית ספר סגולה היה מבתי הספר היוקרתיים באזור גוש-דן והיה למעשה הראשון בזרם הממלכתי דתי שהיה סלקטיבי בקבלת תלמידים וקבלת תלמיד כללה ראיון מקדים ולא קבלה אוטומטית. בשיכון פעלו מספר גני ילדים אחד הידועים שבהם היה "גן בת שבע". השכונה שינתה פניה וצביונה כיום השכונה (שיכון ה') שינתה פניה וצביונה. השכונה, שהייתה בעלת אופי דתי לאומי, מאוכלסת כיום ברובה באוכלוסייה חרדית. בית הכנסת המרכזי בשיכון, שהיה בעבר מלא וגדוש באוכלוסייה דתית לאומית, שינה פניו, וכיום חלק ניכר ממתפלליו נמנים עם המגזר החרדי. מבנה בית ספר סגולה הפך לבית ספר חרדי לבנות ומגרש אליצור המיתולוגי "נמחק" לטובת מוסדות חינוך חרדים לבנות. השכונה שינתה צביונה. רבים מתושבי שיכון ה' שהתגוררו בעבר במקום מיצרים על מצבה כיום וטוענים כי מצבה הורע והם מלאי געגועים לשיכון ה' של פעם.

תאריך:  25/04/2022   |   עודכן:  25/04/2022 אלי אלון

 

אלי אלון ● עיתונאי ● דוא"ל אתר ● רשימות ● מעקב

●●●

שיירה להר הצופים מתארגנת ליד שער מנדלבאום 1948 [צילום: לע"מ]

"שיירת הדסה" - השיירה שנשכחה

לפני 74 שנים ב-13 באפריל 1948, כחודש לפני הכרזת המדינה, אירע אחד האסונות הגדולים של היישוב היהודי במלחמת העצמאות - אסון "שיירת הדסה" להר הצופים, ובו נרצחו 78 בני אדם ביניהם גם ד"ר חיים יסקי - מנכ"ל הדסה. מאת: אלי אלון

▪  ▪  ▪ אסון "שיירת הדסה" שכונה לימים גם בשם "טבח שיירת הדסה" נצרב בזיכרון הלאומי הקולקטיבי הישראלי כאחד האירועים הטראומטיים בתולדות הישוב. גם היום בחלוף 74 שנה מאז התרחש הרצח המחריד, מקום קבורתם של כ-22 מהנרצחים במתקפה אינו ידוע בברור. במשך שנים רבות תקרית "שיירת הדסה" נחשבה ככישלון והיו ניסיונות להצניעה. האזכרות השנתיות היו צנועות ואורגנו על-ידי ארגון הדסה ולא הוזכר בה שם ממשלת ישראל ומשרד הביטחון. היום יודעים שע"ח חללי השיירה היו חלק בלתי נפרד מהלוחמים במלחמת העצמאות שהגנו על ירושלים, ומדי שנה נערך בבית החולי הדסה הר צופים טקס אזכרה ממלכתי לחללי שיירת הדסה בהשתתפות נציגי ממשלה ומשרד הביטחון. רקע להתקפת "שיירת הדסה" לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, ובחודשים הבאים שלאחר מכן, הייתה התחבורה העברית בין הר הצופים לירושלים מטרה להתקפות הערבים. על ההר שכנו כידוע באותן שנים שני מוסדות יהודים חשובים: האוניברסיטה העברית שנפתחה ב-1925 ובית חולים הדסה שנפתח ב-1938. הדרך היחידה מירושלים העברית להר הצופים עברה בשכונת שייח' ג'ראח הערבית ודרך שכונות ערביות נוספות. הערבים החלו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך זו בכדורים חודרי שריון ובהטמנת מוקשים. והר הצופים ובית החולים הדסה והאוניברסיטה שעליו הפכו למובלעת בלב אוכלוסייה ערבית עוינת. הגישה אליהם התאפשרה רק בשיירות מאובטחות בפיקוח בריטי. מוסדות הישוב היהודי פנו לשלטונות הבריטים וביקשו לאבטח את הדרך מירושלים העברית להר הצופים העוברת בתוך ריכוזים ערבים עוינים ולדאוג לשלומם וביטחונם של הנוסעים היהודים העוברים בדרך. הבריטים הבטיחו לעשות כן ולאבטח את הדרך מירושלים העברית להר הצופים אולם לא תמיד עמדו בהבטחתם. בתחילת חודש אפריל 1948 החריף מצבו של בית החולים הדסה שעל הר הצופים המבודד והיו צרכים להעביר אליו בדחיפות אספקה וכוח אדם. הוחל בהתארגנות והכנות ליציאה של שיירה גדולה של הספקת מזון וציוד רפואי מירושלים העברית לבית החולים הדסה. מועד יציאת השיירה נקבע לתאריך 13 באפריל 1948. ארבעה ימים לפני כן בתאריך 9.4.48, ערכו אנשי האצ"ל והלח"י התקפה על הכפר הערבי "דיר יסין" ובמהלכה נהרגו עשרות ערבים ובהם גם נשים וילדים. באותו יום ה-9 באפריל 1948 נהרג מנהיג הכוחות הערביים באזור ירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרבות הקסטל. שני אירועים אלה הגבירו את המתח בן יהודים וערבים והיה חשש שהערבים יחפשו נקמה. סיירים של ארגון "ההגנה" הביעו חשש ממארב ערבי שיתנכל ויתקוף את השיירה המתוכננת להר הצופים והמליצו לדחות צאתה. אולם לאחר הבטחה למארגני השיירה מהמפקד הבריטי שהדרך בטוחה והיא תאובטח על-ידי הבריטים ונוכח הצורך הדחוף באספקת ציוד והסעת אנשים לבית החולים הדסה וממנו חזרה לעיר העברית, החליטה ההגנה לאשר צאתה של השיירה במועד שנקבע. ההתקפה על השיירה בבוקר ה-13 באפריל 1948 התקבצו הנוסעים וכלי הרכב של השיירה ברחבת מבני המרכז הרפואי ברחוב הסולל (כיום רחוב החבצלת). המרחק מנקודת היציאה להר הצופים היה כ-5 ק"מ בלבד ואולי אף פחות מכך. השיירה יצאה בשעה 9:00 בבוקר לערך מרחוב הסולל אל רחוב שמואל הנביא בדרכה אל הר הצופים. ברחוב שמואל הנביא קיבלה השיירה אישור ליציאתה להר הצופים ממשטרת מאה שערים. השיירה הייתה גדולה מהרגיל, היא מנתה 105 נוסעים ובהם רופאים, אחיות, סטודנטים לרפואה, סגל עובדי בית החולים והאוניברסיטה ואנשי "הגנה". כמו-כן היו בין הנוסעים בשיירה חולים שנסעו לטיפול בבית החולים ואנשים שנסעו לבית החולים לבקר חולים המאושפזים שם.

שיירה להר הצופים דצמבר 1948 השיירה כללה תשעה כלי רכב. בראשה נסע משוריין ליווי, אחריו אמבולנס גדול ובו היו כעשרה אנשי סגל בית החולים, וביניהם ד"ר חיים יסקי מנהל בית החולים הדסה. אחרי האמבולנס הגדול נסעו שני אוטובוסים של חברת "המקשר" ובהם כ-60 נוסעים, אחר האוטובוסים נסע אמבולנס קטן, ושלוש משאיות עמוסות מזון ואספקה רפואית, ולבסוף משוריין ליווי מאסף. הדרך הייתה אמורה להיות מאובטחת על-ידי השלטון הבריטי, כעבור כ-40 דקות בסביבות השעה 9:40 בבוקר בהגיע השיירה לעיקול הכביש בלב שכונת שייח ג'ראח נתקלה במארב מתוכנן של אנשי כנופיות ערביות. המשוריין שבראש השיירה עלה על מוקש התהפך על צידו נתקע במרכז הכביש וחסם את דרכה של השיירה ומיד פתחו הערבים באש כבדה מהבתים משני עברי הכביש על כל השיירה. האמבולנס וכן שני האוטובוסים שנסעו אחרי המשוריין המוביל ניסו לעקפו אך נתקעו-נלכדו בשולי הכביש. שאר כלי הרכב בשיירה - חמישה במספר, כולל המשוריין המאסף, פנו לאחור לכיוון ירושלים העברית והצליחו להימלט. הערבים המשיכו לירות לעבר ארבעת רכבי השיירה שנתקעו נלכדו בכביש - המשוריין הראשון, האמבולנס ושני אוטובוסים, וגרמו למספר נפגעים בקרב הנוסעים בהם ולדליפת בנזין מכלי הרכב. כעבור פחות משעה הגיע למקום הקצין הבריטי ג'ק צ'רצ'יל עם שריונית ומשאית, נעמד ליד האוטובוס והציע ליושביו לעבור למשאית ולהיחלץ. היושבים באוטובוס אנשי השיירה סירבו לתת אמון בבריטים וביקשו להמתין להגעת כוחות "ההגנה" שיחלצו אותם. הקצין הבריטי עשה זאת כנראה על דעת עצמו מתוך יוזמה פרטית לסייע למותקפים היהודים. מאחר שלא ראה היענות להצעתו עזבו ג'ק צ'רצ'יל וחייליו את המקום. שאר חבריו אנשי כוחות בריטים שפטרלו באזור צפו במחזה מהצד, גילו אדישות ולא עשו דבר כדי להציל ולהגן ולחלץ את הנוסעים היהודים הלכודים בתוך רכבי השיירה. יש הטוענים כי הבריטים אף מנעו הגעת איש הצלב האדום למקום. כלי הרכב בערו כלפידים וכך במשך שעות ארוכות ארבעת כלי הרכב של השיירה: המשוריין האמבולנס ושני האוטובוסים ובהם כ-80 איש היו תקועים בלב שכונה ערבית עוינת חסרי אונים, מותקפים על-ידי המון פורעים ערבי שהחל נוהר למקום. בסביבות השעה 14:00 בצהריים (על-פי הערכה) הציתו הפורעים הערבים את אחד האוטובוסים על יושביו. ואחר כך גם את האוטובוס השני. נוסעים שניסו להימלט מהאוטובוסים הבוערים נהרגו ביריות. בסיוע דליפת בנזין מכלי הרכב שנגרמה מיריות הפורעים, בערו כלי הרכב כלפידים, ומי מבין הלכודים ברכבי השיירה שלא נהרג עד אז, נשרף חיים או נורה בהימלטו מן הרכבים. המון הפורעים גרר, התעלל והשחית גופות אנשי השיירה עד ללא הכר. רק בסביבות השעה 3:30 אחר-הצהריים, כ-6-5 שעות לאחר תחילת ההתקפה על השיירה הגיעו למקום אנשי צבא בריטים שנשלחו מהפיקוד הבריטי אך היה זה מאוחר מידי. רוב רובם של נוסעי רכבי השיירה שנלכדו במקום היו הרוגים או נפצעו באורח אנוש ומתו אחר כך מפצעיהם. במקום נותרו שרידים חרוכים של האוטובוסים, המשוריין והאמבולנס וגופות מרוטשות. מחזות קשים ביותר נגלה לעיני המחלצים. הרוגי אסון "שיירת הדסה" בהתקפה נהרגו 78 יהודים מירי או משריפה מהם כ-20 נשים. עם ההרוגים נמנו: ד"ר חיים יסקי, מנהל בית החולים הדסה, ד"ר משה בן דוד המנהל המיועד של בית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' ליאוניד דולז'נסקי מנהל המחלקה לפתולוגיה ניסיונית בבית רנטוף שעל הר הצופים, ד"ר בנימין קלאר, חוקר הלשון העברית באוניברסיטה, ד"ר אברהם חיים פריימן מומחה למשפט עברי, ופרופ' אנצו יוסף בונבנטורה פרופסור לפסיכולוגיה. שלושים מהנרצחים זוהו ונקברו בקברים אישיים, חלקם נקברו בקבר אחים בבית הקברות סנהדריה וגופות כ-20 חללים לא נמצאו. אנדרטת חיילי שיירת הדסה 1968 [צילום: פריץ כהן/לע"מ] רבים מבין ההרוגים בשיירה הם ניצולים פליטי שואה. כמה מצמרר לדעת כי נימלטו מתופת לתופת וסיימו באורח כה אכזרי את חייהם. בין ההרוגים חנה קאסוטו ניצולת מחנה אושוויץ כלתו של מפרש התנ"ך הרב דוד קאסוטו ורעייתו של הרב נתן קאסוטו שהיה רב בפירנצה איטליה ונודע גם כרופא עיניים. עוד בין חללי השיירה בתיה בס, שנסעה בשיירה ל"הדסה" כדי ללדת. בין הרוגי השיירה היה גם אהרן פררה בן ה-36 איש ארגון לח"י שכינויו בארגון היה "דן", אביו של זמר הבס הנודע אברהם פרירה וסבו של הזמר ומגיש תוכניות רדיו אהרן פררה, הקרוי על שמו. בניגוד לפרסומים לא שימש אהרן בתפקיד נהג אוטובוס בשיירת הדסה. הוא נסע לבקר את אחיו ששכב חולה בבית החולים "הדסה". עוד בן ההרוגים: הרבט קרמר שהיה מנהל כללי ואדמיניסטרטיבי של בית-הנכות הלאומי "בצלאל". שוקי לבנון "היתי צופה אל ההר מייחל לשובו של אבי משם העיתונאי שוקי לבנון שאביו צבי לבנון מראשוני הפלמ"ח נמנה עם חללי שיירת הדסה מספר: "הייתי בן שנתיים כשאבי נהרג באסון שיירת הדסה. כילד הייתי עומד שעות על גג מעון הדסה בשטראוס רחוק מהילדים המשחקים, צופה אל ההר (הר הצופים א.א) ומייחל לשובו של אבי משם. האירוע והנושא הזה של "שיירת הדסה, מלווה אותי כל חיי. צמד המילים הר הצופים היה קדוש בעיניי ואל שירו של אביגדור המאירי "מעל פסגת הר הצופים" התייחסתי כאילו זה ההמנון שלי. המפגשים והאזכרות שנה אחר שנה קירבו את כולנו כ-100 המשפחות השכולות והפכנו למשפחה גדולה אחת ששיכלו את יקירה באירוע החמור ביותר של מלחמת העצמאות". מספר שוקי לבנון: "בעת השירות הצבאי נקראתי להפתעתי ליחידה סודית "מצוף" שמה. הגעתי ב-1965 ליחידה מופלאה של אנשים שהופקדו על שמירת הר הצופים מובלעת בלב המשטמה. הקשר שלי עם הר הצופים חודש. אין לי שום מושג מי יזם את המהלך הזה שעל פניו נראה כצירוף מקרים". היכן טמונים 22 הנעדרים שלא זוהו שוקי לבנון מספר לי, כי רק בהיותו בשנות העשרים שלו גילה במקרה כי מבין חללי השיירה יש 22 נעדרים שלא זוהו. כלומר, קבר האחים שהוקם לאחר רצח חברי השיירה בדרך להר הצופים, אינו כולל את כל חללי השיירה. שוקי לבנון החל לחקור את העניין לעומק. הוא אומר: "לא אפרט מהם מקורות המידע שלי אך עם השנים הוברר לי מעבר לכל ספק כי חלק מהחללים טמונים במערות קבורה בבית קברות מוסלמי. מאז אני וחבריי מייחלים ליום שבו נדע בוודאות היכן קבורים יקירינו. זו בעצם בקשתי היחידה: לדאוג שאם אבי וחבריו נמצאים שם, במערות הקבורה המוסלמיות, הם יועברו לקבר ישראל. אני עדיין מקווה שגורם ממלכתי כלשהו יתפוס יוזמה ויביא את חללי ישראל שקבורים במערות הקבורה של המוסלמים, ואולי גם אבי ביניהם, לקבר ישראל. רק אז ארגיש כי הושלמה המלאכה עבור ילדינו, נכדינו והבאים אחרינו". אנדרטה לזכר נירצחי האסון לזכרם והנצחתם של חללי השירה הוקמה במקום בו נרצחו בשייח ג'ראח בירושלים, סמוך לתחילת רחוב שמעון הצדיק אנדרטה בנויה חומת אבן מרובעת ממנה בולטות קורות עץ. במרכז החומה מוטבע לוח שיש שחור ועליו תאריך האירוע, שמות הנופלים ופסוק לזכרם: "אלה לחיי עולם" (דניאל י"ב ב').

צבי לבנון [צילום: אתר יזכור]

8 שנים למותו של המלחין חיים אגמון

תחקיר וכתיבה : אלי אלון אלי אלון

היום לפני 8 שנים בערב חג השני של פסח (20.4.2014) הלך לעולמו בטרם עת המלחין והמוזיקאי חיים אגמון והוא בן 66 במותו

אגמון מלחין ומעבד מוזיקלי מוכשר ונגן וירטואוז שימש מנהלה המוזיקלי של להקת הגבעטרון והלחין את השירים "ים השיבולים" ו"עמק שלי", שירי הדגל של להקת זמר, זו שהפכו מזה כבר לנכסי צאן ברזל בזמר העברי

תולדות חייו

חיים אגמון נולד בשנת 1948 בעיר איזמיר שבטורקיה בשם חיים פסח, בן בכור להוריו שלמה ומטילדה (מזל) פסח. בהיותו כבן שנה עלה עם משפחתו לארץ. תחילה התגוררה המשפחה באוהלים במעברת עולים פרדס חנה ומשם עברו להתגורר בבית ערבי בבית שאן, בו התגוררו משפחות עולים נוספות.

"הגענו לבית שאן זמן קצר לאחר שהערבים ברחו ממנה במלחמת העצמאות, אני זוכרת את ריח הצמיגים השרופים והעשן המיתמר ממקומות שונים בעיר כשהגענו אליה לראשונה", מספרת לואיזה אחותו של חיים אגמון. מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר בקומה ראשונה בבית ברחוב ההסתדרות מס' 4 בלב ליבה של בית שאן. ההורים שלמה ומזל פתחו וניהלו לפרנסתם חנות מכולת בסמוך לכביש 90 במזרחה של בית שאן הנקרא כיום שדרות מנחם בגין.

משפחת שלמה ומזל פסח מנתה שישה ילדים. ילד אחד נהרג בתאונה בהיותו בן 3. לאחר מותו נותרו חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות. חיים למד תחילה בבית הספר הדתי "שאול המלך", בבית שאן ובהמשך למד בבית ספר במגמה מקצועית. כשרונו המוזיקלי התגלה עוד בגיל צעיר ביותר. לואיזה אחותו של חיים אגמון , מספרת כי כבר בילדותו נהג חיים לתופף ולנגן בכישרון על כל דבר זז. האם מטילדה (מזל) פסח הבינה כי לילד כשרון מוסיקלי ובגיל 5 קנתה לו אקורדיון.

האם הייתה אישה דומיננטית ודעתנית ודחפה לממש את הפוטנציאל המוסיקלי של בנה. היא פנתה ל"אולפן המוזיקה" שפעל בבית שאן והיה שייך לקיבוצים וביקשה שיקבלו את בנה ללימודי מוזיקה. אולם בקשתה, כך מספרת לואיזה אחותו של חיים , נדחתה בטענה שהאולפן מקבל אך רק תלמידים מהקיבוצים. האם לא ויתרה ולבסוף התקבל הילד חיים פסח ללימודי מוזיקה באולפן המוזיקה. וכך מצא עצמו הילד מעיירת הפיתוח בית-שאן לומד מוזיקה עם ילדי הקיבוצים.

נגן בלהקת הנח"ל

בשנת 1966 בהגיע זמן גיוסו לצה"ל ביקש חיים להתקבל ללהקת הנח"ל. בין בוחניו היו: שלום חנוך ויאיר רוזנבלום. האקורדיוניסט מעיירת הפיתוח בית שאן, כנראה הרשים את בוחניו בכישרונו, גבר על מועמדים רבים והתקבל לבסוף כאקורדיוניסט בלהקת הנח"ל. חשוב לזכור שבאותה תקופה להקת הנח"ל הייתה הלהקה הצבאית המובילה, רבים ביקשו להתקבל אליה אך נדחו.

אגמון ליווה בנגינתו בתקופת הלהקה את ששי קשת, אופירה גלוסקא, ורבים טובים אחרים. הוא ניגן ב"צוות הווי נח"ל", ב"להקת הנח"ל" ובלהקת פיקוד מרכז. בין היתר ליווה בנגינתו, את "גשם גשם בוא", ו"חורשת האקליפטוס". לבקשת יאיר רוזנבלום, שהיה מנהל מוזיקלי של להקת הנח"ל דאז, חתם אגמון קבע ושירות הסדיר שלו בתוספת תקופת "הקבע" הסתכם במשך כ-4 שנים.

נגן בקיבוצים ומלווה זמרים יידועי שם

לאחר שחרורו, חזר חיים לבית הוריו בבית שאן. הוא הופיע כנגן בקיבוצים באזור בית שאן וליווה בנגינה זמרים יידועי שם שהגיעו לאזור כמו ג'ו עמר, אריס סאן ועוד. אחותו של חיים אגמון, שרה, סייעת רופא שיניים במקצועה המתגוררת כיום במרכז הארץ, מספרת לי, כי לא פעם היא ובני משפחה נוספים התלוו להופעות שלו. על אחיה כאדם מספרת שרה: "אחי חיים היה איש צנוע טוב לב מאין כמוהו מסור, ותומך בהורים ובבני משפחה".

משה חי: קשה לי מאוד עם חסרונו של חיים

חברו הטוב של חיים אגמון משה חי תושב בית שאן מספר לי: "קשה לי מאוד עם חסרונו של חיים. ניגנו יחד בלהקת הזמר והמחול של בית שאן בהדרכתו של יצחק קינן והופענו עם הלהקה גם במקומות שונים מחוץ לבית שאן. "אני עבדתי בפלחה בקיבוץ חמדיה והקיבוץ נתן לי חדר ללון שם. בשבתות רבות ביקר אצלי חיים בחדר ויחד עשינו חזרות וניגנו שעות ארוכות. הוא ניגן באקורדיון ואני מלווה אותו בדרבוקה או בחלילית. חברים בקיבוץ באו במיוחד לשמוע אותנו מנגנים.

מנהל מוסיקלי של הגבעטרון

בתחילת שנות ה-70 התקבל חיים כאקורדיוניסט של להקת הזמר הידועה "הגבעטרון" והחל לחבר לחנים עבור להקת זמר זו. עד מהרה מונה לתפקיד המעבד והמנהל המוסיקלי של להקת הגבעטרון. אגמון הלחין כמה משיריה היפים של הגבעטרון כמו: "ים השיבולים", "עמק שלי" ועוד, שהפכו, כאמור לנכסי צאן ברזל בזמר העברי. את המילים לשני שירים אלה כתב יצחק קינן שהיה ראש המועצה המקומית בית שאן. סיפר יצחק קינן על הולדת שירים אלה: "את "ים השיבולים" ו"עמק שלי" כמו הרבה שירים אחרים כתבתי ללהקת המחול והזמר של בית שאן, שאני ואגמון הדרכנו וליווינו, למעשה להקה זו ביצעה לראשונה שירים אלה עוד לפני הגבעטרון". כיצד הגיע השיר בכל זאת דווקא לגבעטרון? קינן: "באחד הימים הופיעה הלהקה מבית שאן בחיפה ואפי נצר, איש חיפה ששמע את השירים כנראה התלהב מהם וביקש אותם לחבורת הזמר שלו בחיפה. נאלצנו להשיב בשלילה לבקשתו של אפי, שכן בינתיים חיים אגמון החל לעבוד עם להקת "הגבעטרון" ומסר להם את השירים הללו, והשאר היסטוריה".

עוזב את עמק בית שאן למרכז

במחצית שנות ה-70 פרש אגמון מ"הגבעטרון" ועבר להתגורר במרכז הארץ. כאן הכיר את אתי, גננת במקצועה. השנים נישאו התגוררו בראשון לציון לזוג נולדו שני ילדים שלומי ושירן. שניהם קיבלו כנראה את הגנים המוסיקליים של אביהם ועוסקים אף הם במוזיקה. שלומי הוא מוזיקאי מלחין וזמר ושירן שרה אף היא.

נישואי חיים ואתי אגמון לא עלו יפה וכעבור מספר שנים נפרדו. בהמשך הכיר את פרח. השנים נישאו התגוררו ברחובות ולזוג נולד בן, אבישי שמו.

מנהל חבורות זמר

חיים אגמון ניהל מוסיקלית כמה חבורות זמר ובניהן להקות הזמר של מכון ויצמן, תעש, אל-אופ ועוד. הוא הקים אולפן הקלטות בביתו ועבד ושיתף פעולה בעיבוד מוסיקלי ובהלחנה עם שורה ארוכה של יוצרים וכותבים ובהם: רמי דקל, דני בירן, אביבה גולן, שושיה בארי-דותן, עופרה שריג, ריקה ברקוביץ ועוד..

אחד מהזמרים איתם עבד אגמון זמן קצר לאחר שעבר מבית שאן למרכז הארץ, היה לא אחר מאשר איש הטלוויזיה רפי גינת. רפי גינת הקליט כמה משיריו של אגמון וכמה מהם אף הושמעו מעל גלי האתר.

ב-1975 הלחין חיים אגמון את השיר"עולים לשטה". שכתבה דורית צמרת בת קיבוץ בית השיטה השיר נכתב למסיבת בר מצווה קבוצתית שנערכה בבית השיטה בשנת 1975. שיר נוסף שהלחין אגמון הוא "פנס בשלכת" שיר , קליט ונעים לאוזן כבר משמיעה ראשונה שמשום מה לא פרץ .שיר נוסף חביב לטעמי שהלחין אגמון הוא השיר "שיר על רעי" למילותיו של מתעד ההיסטוריה מדריך הטיולים דני בירן ,בן קיבוץ מעוז שנפטר לפני מספר חודשים . את השיר מבצעת להקת הגבעתרון

אגמון הלחין עוד עשרות רבות של שירים ויש אומרים אף מאות. רבים מהם "שוכבים במגירות" מחכים לגאולתם. כל מי שעבד עם חיים והכירו מספר על איש מוכשר מאוד מבחינה מוזיקלית. קפדן בכל הנוגע לביצוע והלחנת שיריו שלו שאינו מתפשר על שלמות ביצוע והלחנה.

מותו של חיים אגמון

שנותיו האחרונות של חיים אגמון לא הטיבו עימו. הוא לקה בשחמת הכבד וסבל מבעיות רפואיות נוספות. בערב חג השני של פסח (20.4.2014) הלך לעולמו בטרם עת והוא בן 66 במותו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בעירו רחובות.

המלחין אפי נצר אומר על חיים אגמון: "חיים היה מוכשר מאוד וצנוע כל כך! כתב שירים יפיפיים, תמצית הישראליות! לא נפסיק לשיר את מורשתו לזמר העברי המקסים!! יהי זכרו של חיים אגמון ברוך".

ניקה ברזק מוותיקות "הגבעטרון" אמרה לאחר מותו: השירים היפים שכתב לנו חיים אגמון הם חלק בלתי נפרד מהגבעטרון אין הופעה שאנו לא שרים את "ים השיבולים" הקהל דורש ואוהב זאת.

הנצחתו

לאחר מותו התראגנו חבריו ומכריו להנציחו ו"לשמר ולהנחיל את שירתו של אגמון".עריית בית שאן הבטיחה בזמנו לקרא שדרה או פינה בעיר לזכרו .אולם נכון להיום האיש לא מונצח וחבל הוא בהחלט ראוי להנצחה על תרומתו לזמר הישראלי והטוב.

לייק

תגובה

שתף

0 תגובות

פעיל/ה

כתיבת תגובה ציבורית...

•