סיפורו של הפסל אסף ליפשיץ ממעוז חיים

אמנות ובמה  אסף ליפשיץ

0 תגובות   יום שישי , 10/7/15, 13:23

אסף ליפשיץ  [צילום באדיבות המשפחה] סיפורו של הפסל אסף ליפשיץ ממעוז חיים   מאת אלי אלון           פסל "הטייס השותה" בקניון עזריאלי בת"א, פסל "הנער והסוס" בכיכר מרכזית בכפר תבור, פסל "הלוחם החושב" בעפולה, ופסל "האריה שאהב תות" ב"גן-סיפור" בחולון - הם רק חלק מפסלי חוצות הרבים שיצר האמן והפסל בן קיבוץ מעוז חיים, אסף ליפשיץ, בן דודו של האמן אורי ליפשיץ.   פסל "הנער והסוס" בכיכר ראשית בכפר תבור [צילום אלי אלון]   אסף ליפשיץ חבר קיבוץ מעוז חיים  חי ועובד כמסגר בקיבוץ ומפסל מנעוריו. חלק ניכר מפסליו הם פסלי חוצות הפזורים במקומות שונים ברחבי הארץ, ממטולה בצפון ועד באר שבע בדרום.   אסף נולד בקיבוץ מעוז חיים בשנת 1942 לישראל (שרוליק) וללאה ליפשיץ לבית שרשבסקי. הוא בן למשפחה שרבים מבניה עוסקים באמנות הפיסול, הציור, העיצוב וכדומה. אסף הוא בן דודו של האמן הידוע אורי ליפשיץ ז"ל. אביו של אורי ליפשיץ. יעקב ואביו של אסף, שרוליק -הם אחים. אחותו של אסף ליפשיץ (מצד אמו לאה) היא הסופרת המיתולוגית  דבורה עומר . קרובת משפחה נוספת של אסף היא הציירת נירה לב. לאסף ארבעה ילדים עליהם הוא אומר  "איך שהוא יצא שילדי לא עוסקים באמנות. אחד, איש הייטק, השני אגרונום, אחת מורה ואחת בוגרת לימודי  פסיכולוגיה.    ניתוח יצירותיו של אסף ליפשיץ  רבים מפסליו  של אסף ליפשיץ מתארים דמויות משחקות ומשלבים דמיון ומציאות, צורות הנדסיות ודמות אדם, ילדות ובגרות.באתרו של אסף ליפשיץ מופיע ניתוח יצירתו האמנותית  כפי שנכתב על-ידי אשת האמנות אילה דוכס. אסף אישר לי לפרסם את הדברים. וכך כותבת איילה: "בפסליו של אסף ליפשיץ ישנם ניגודים ומתח בין הניגודים. הניגודים באים לידי ביטוי: א. בסוג החומר - חומר לא מעובד, לעומת חומר מאוד מעובד וסוגי חומרים שונים. ב. התנועתיות של הדמות, לעומת היציבות של הדומם. הדומם בפסלים של אסף ליפשיץ לעיתים הוא מחומר לא מעובד, ולעיתים הדומם לקוח מחיי היום-יום, אך עבר עיבוד של האמן. לדוגמא: ארגז תפוזים, כסא- עץ, אופניים, אוזניות.  הדמויות בפסליו של אסף ליפשיץ מאוד בתנועה, תנועה זו פותחת את הפסל אל הנוף והסביבה, אך הדמויות עצמן מכונסות בתוך עצמן. יש להן את העולם הפנימי שלהן והן מרוכזות בו ובדומם שלידן. התכנסות זו יוצרת יחידה סגורה ושלמה. בדמויות ישנו משחק בין אשליה - למציאות.  הדמויות העשויות, נראות מאוד מציאותיות, אך בכל דמות ישנו משהו ששובר את האשליה. ההשתלבות בנוף נוצרת מתנועת הדמויות ומהחללים והפתחים שבדומם.  פסליו ותערוכותיו של אסף ליפשיץ  פסליו של אסף ליפשיץ כאמור מעטרים מקומות שונים רבים ברחבי הארץ. רבים מהם עשויים מיציקת ברונזה. להלן רשימה חלקית של המקומות בהם ניצבים פסליו:בטכניון בחיפה, מול הפקולטה להנדסת חשמל ניצב הפסל "עץ הדעת והאלקטרוניקה" .יוצר הפסל  הוא אסף ליפשיץ (1999). בין העלים הירוקים יש עלים צהובים ועליהם מוטבעים מעגלים חשמליים .פסל נוסף שמוצב בטכניון פרי יצירתו של אסף  הוא פסל דיוקנו של אורי מייזלס ז"ל (2007)שהיה סטודנט מצטיין בפקולטה להנדסת חשמל בטכניון. ונהרג בתאונת דרכים באלסקה . בחזית קניון עזריאלי  ממוקם פסל "הטיס השותה" ליפשיץ יצר גם את פסל דיוקנו  של דוד עזריאלי  שהוצב בקומת הכניסה לקניון עזריאלי .בכפר תבור מוצבים במקומות שונים בישוב כ-10פסלים של אסף .הבולטים והידועים שבהם הם פסל -אנדרטה "הנער והסוס " שניצב בכיכר מרכזית בישוב וכן "פסל הנורה". מערבה משם בבירת העמק בעפולה מוצב פסל "הלוחם החושב" ברחבת בית "יד לבנים" בשד' יצחק רבין בעיר. בחולון מוצבים 4 פסלים שיצר לפישיץ ב"גן סיפור" ובניהם פסל" האריה שאהב תות" - פסל ברונזה גדול מרשים של אריה שלועו פעור ובו צרור תות שדה ופסל גדול של פרי תות . בקיבוץ מעוז חיים, - מוצבים פסלים רבים של אסף ליפשיץ חבר הקיבוץ. מול חדר האוכח ובמקומות נוספים.בגלריה קפה  של הקיבוץ מוצגת תערוכת קבע של יצירותיו ובה בן השאר  מודלים של רבים מפסליו הפזורים ברחבי הארץ.ליפשיץ . פסלים נוספים של אסף מוצבים במקומות הבאים: בגן התעשיה תפן בגליל, במוזאון הפתוח גן תעשיה עומר ליד באר שבע, בגשר שייך חוסיין (1994),כישורית (1996), גני חוגה - עמק בית שאן (1993) במטולה ובמקומות נוספים.  פסל הנורה של אסף  ליפשיץ בכפר תבור [צילום: אלי אלון] הציג יצירותיו בתערוכות שונות  במהלך השנים ערך והציג אסף ליפשיץ תערוכות יחיד או קבוצתיות מיצירותיו:ב-1999 - במוזאון המושבה כפר תבור - תערוכה קבוצתית ב-2004 -בגלריה המגדל תל אביב -תערוכת יחיד. וב-2010 -בגלרה מעוז חיים -הציג מיצירותיו בתערוכה קבוצתית "פיצול גנטי".עם בן דודו  האמן הידוע אורי ליפשיץ ועם בני משפחה נוספים  ובהם  אחיו התאום נדב ליפשיץ, אחיו הבכור איתן ליפשיץ  אחותו תמר ליפשיץ ונוספים. בדצמבר 2010 נערכה באכסדרת בית האופרה בתל אביב. תערוכת יחיד של אסף וכן הציג בתערוכות נוספות.  צילום באדיבות אסף ליפשיץ \ פסל "החייל  החושב" בעפולה [ צילום אלי אלון] פסל "החייל   החושב" בעפולה  אחד מפסליו של ליפשיץ כאמור מוצב ברחבת בית "יד לבנים" בעפולה ונקרא בשם "הלוחם החושב". הפסל מציג  דמותו של חיל לוחם יחף לבוש מכנסיים צבאיות מאובקות ומלוכלכות וגופיה צבאית בצבע חאקי נושא בידו רובה כשהוא נשען -רכון על גבי ארגז תחמושת צה"לי.  על תולדות יצור פסל זה מספר לי אסף ליפשיץ: "פנו אלי מאחת היחידות הצבאיות שאשתתף במכרז יחד עם פסלים נוספים ליצירת פסל עבור חדר הזיכרון ביחידה. הצגתי בפניהם את הפסל "הלוחם החושב" וזכיתי במכרז. אולם, קצין בכיר בצבא הטיל וטו על הפסל בטענה כי עלותו הכספית גבוה מבחינת תקציב היחידה והיחידה אינו יכולה לעמוד בהוצאה כספית זו. לבסוף לאחר שהוקם בית "יד לבנים" בעפולה הוחלט בסיוע תרומת מפעל הפיס להציב את הפסל ברחבה שממול בית "יד לבנים" בעפולה.  מאין הגיע הרעיון לפסל "החייל החושב" אני שואל את ליפשיץ .   ליפשיץ: "שאבתי  את הרעיון לפסל זה משירותי הצבאי כטנקיסט בשריון אי שם בשנות ה-60. אני זוכר איך הינו כחיילים יושבים רוכנים על ארגזי נשק." לא הצלחתי לקבל מאסף תשובה ברורה מהו הרעיון שהתכוון להביע ולתאר בפסל. אבל אם אני מבין נכון מדבריו, הרעיון בכללו הוא להציג את החיל באור מעט שונה מהתדמית של החיל הלוחם הקשוח הנוקשה והמוקפד. אגב, חדי עיין יוכלו לראות על גבי ארגז התחמושת שעליו נשען הלוחם, מספרים שונים, כמו מספר קטלוגי, מספר סדרת יצור וכדומה. בן השאר מופיע המספר 6.10.73 שזהו כידוע תאריך פרוץ מלחמת יום כיפור . ייתכן שבין המספרים מתחבאים מספרים בעלי משמעות כמו למשל מספר אישי של חייל שנפל במלחמה ואסף ביקש להנציחו אבל אין לי אישור רשמי מהפסל ליפשיץ שאכן כך הדבר.    פסל "הטייס השותה בחזית מגדלי עזריאלי [צילום:ד"ר אבישי טייכר.]    פסל "הטייס השותה"  בקניון עזריאלי  פסל נוסף של ליפשיץ ניצב בחזית קניון עזריאלי זהו פסל "הטייס השותה" עשוי ברונזה ופלדלת אל חלד המציג את דמותם של טייסי חיל-האוויר באור מעט שונה. באתר חיל-האוויר נכתב על הפסל: "אסף ליפשיץ מנסה בפסל לשבור את התדמית המוקפדת של טייסי חיל-האוויר ומציג את הטייס כאשר הוא מבצע פעילות יומיומית וקיומית: שתיית מים הישר מן הברז. הוא לבוש למחצה בסרבל הטיסה וקסדתו מונחת על הקרקע ועוברי האורח יכולים ממש להתבונן בו מקרוב - בניגוד לדימוי הקלאסי של הטייס כדמות מורחקת ואצילית. בכך, משווה ליפשיץ אנושיות לדמות, ויוצר הזדהות מצד המתבונן. דמותו של הטייס השותה מבוססת על הטייס רס"ן בועז גפני ז"ל שנהרג והוא בן 24."  פסל האריה שאהב תות של אסף ליפשיץ בחולון [צילום: דוברות עירית חולון]    פסל  דיוקנו של דוד עזריאלי בקניון עזריאלי  . [צילום:ד"ר אבישי טייכר]

קב שרת בטקס הענקת אות יקיר העיר תל אביב [צילום כפיר סיוון באדיבות דוברות עיריית תל אביב]

יעקב שרת - יקיר העיר תל אביב

ביום העצמאות האחרון הוענק בטקס חגיגי אות יקיר העיר תל אביב יפו לשנת 2019. בין המעוטרים באות הנכבד , יעקב שרת (92) עיתונאי, מתרגם ופזמונאי, בנו של משה שרת ראש הממשלה השני של מדינת ישראל

מאת אלי אלון

יעקב שרת, בנם בכורם של ציפורה מאירוב ומשה שרת נולד בשנת 1927 בתל אביב.אחריו נולדו אחותו יעל מדיני,לימים סופרת ואחיו הצעיר בן הזקונים של משה וציפורה שרת , חיים שרת מאנשי קיבוץ חמדיה וממקימי הישוב הר חלוץ בגליל. בשנת 1931 בהיות יעקב בן 4 , עברה המשפחה לירושלים. כאן למד יעקב בבית הספר "בית הכרם". בנעוריו היה חבר בתנועת הנוער "מחנות העולים". במסגרת הכשרה של הפלמ"ח, שהה בשנת 1944תקופת מה ביישוב בית הערבה. בתקופת מלחמת העולם השנייה בהיותו בן 17 בלבד התגייס לבריגדה היהודית ונשלח למצרים, לבלגיה ולחזית באיטליה. בשנת 1946 נמנה עם מקימי קיבוץ חצרים - אחת מ-11 נקודות ישוב אשר הוקמו בנגב.

למד "רוסיהלוגיה" בארצות הבית ובאנגליה

בתחילת שנות ה-50 החל ללמוד רוסית ולימודי רוסיה באוניברסיטת קולומביה שבניו-יורק. כעבור כשלוש שנים ביוני 1956 הוסמך באוניברסיטה זו כ"בוגר למדעים" כשהחוג הראשי בלימודיו הוא הכלכלה, המדיניות והתרבות של רוסיה. בקיץ של אותה שנה יצא לאנגליה ללמוד באוניברסיטת אוקספורד. עם סיום לימודיו הצטרף לארגון "נתיב" שפעל תחת משרד ראש הממשלה, במטרה לשמר את הקשר של ישראל עם יהודי מזרח אירופה ובמיוחד עם יהודי ברית המועצות.על אופי פעילותו שם אין לי פרטים .

תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏4‏ אנשים‏, ‏‏אנשים מחייכים‏, ‏‏‏אנשים עומדים‏ ו‏בתוך מבנה‏‏‏‏‏

יעקב שרת וראש העירייה רון חולדאי [צילום כפיר סיוון דוברות עירית תל אביב -יפו]

מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה

ביוני 1960 החל שרת לשרת בתפקיד מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. בימי שירותו ברוסיה ביקר בערים שונות בברית המועצות נפגש עם יהודים ובימי חג בא לתפילות בבתי כנסת. אולם כעבור שנה נקטעה כהונתו ברוסיה .בסוף יוני 1961 בעת שיעקב שרת ורעייתו רינה בילו חופשה עם שני ילדיהם במלון בריגה בירת לטביה, והיו בדרכם מהמסעדה של המלון לעבר חדרם שבקומה הרביעית, ניגשו אליהם "פקידים סובייטיים" וביקשו מהם להתלוות אליהם.

הם נחקרו במשך כשלוש שעות ושוחררו. יעקב שרת סיפר כי החוקרים התייחסו אליו ואל אשתו בגסות. השלטונות האשימו את יעקב שרת בריגול והודיעו לו כי הוא נדרש לצאת מתחומי ברית המועצות. בהודעה לסוכנות הידיעות "טאס", מסרו השלטונות הרוסים כי "שרת סייר בחלקים שונים של ברית המועצות לשם הקמת קשרי ריגול והפצת ספרות ציונית אנטי סובייטית בלתי חוקית ואף נתפס כאשר ניסה להשיג מסמכים סודיים". כעבור 3 ימים עזב יעקב שרת את רוסיה יחד עם רעייתו רינה ושני ילדיהם ובתחילת יולי 1961 הגיעו לישראל.

.תמונה יכולה לכלול: ‏‏‏4‏ אנשים‏, ‏אנשים מחייכים‏‏

מימין לשמאל יעל מדיני,משה שרת,חיים שרת ציפורה שרת צילום ארכיון משה שרת

חבר מערכת "מעריב"

במחצית שנות ה-60 הצטרף יעקב שרת למערכת עיתון מעריב. ובמשך למעלה משני עשורים פרסם בעיתון זה מאמרים וטורים פוליטיים, מקאמות ונמנה עם צוות עורכי גיליון סוף השבוע של העיתון. במקביל לעבודתו ב"מעריב" החל לפרסם את יומניו וכתביו של אביו. בשנת 1978 הוציא לאור את "היומן האישי של משה שרת" בשמונה כרכים. כן הוציא לאור ספרים המבוססים על כתביו של אביו. פרסום יומניו וכתביו של משה שרת עוררו הדים רבים. יעקב שרת הרצה במסגרות שונות על יהדות ברית המועצות והשתתף באירועים רבים הקשורים באביו משה שרת. הוא כואב את הדחתו של אביו וטוען כי נעשה לו עוול. "את העוול הזה אי-אפשר לתקן", הוא אומר.

לאחר פרישתו לגמלאות הקים את "העמותה למורשת משה שרת". במטרה לרכז, לאגור, לקטלג את כל כתבי משה שרת בשנות פעילותו היישובית והממלכתית בתקופה 1965-1919, ולהוציא לאור כתבים אלה בצורה מסודרת ומוערת וזאת מתוך הכרה כי כתביו של משה שרת, כמנהיג ציוני ראשון במעלה, חייבים להיות נגישים לכל לומד ומעיין במתכונת של ספרים מוערים היטב".

אות יקיר העיר תל אביב

ביום העצמאות האחרון הוענק כאמור ליעקב שרת בטקס חגיגי שנערך ב"בית האופרה" בתל אביב, אות יקיר העיר תל אביב-יפו לשנת 2019. אומר יעקב שרת: "תל אביב היא עיר נפלאה עיר דינמית עיר שאתה מרגיש בה חופש עיר שבניגוד לירושלים השחורה היא עיר לבנה עם כל המשמעיות של הדברים האלה העיר מאוד יקרה לי ואני אוהב אותה" .

י הגם שקיבל אות כבוד מעיריית תל אביב-יפו, שרת מאוד כועס על עירייה תל אביב על שלא מסייעת כראוי לעמותה להנצחת משה שרת הפועלת בעיר. אומר לי שרת "המפעל הזה העמותה הוא מפעל המוציא לאור את כתביו הרבים של משה שרת וזו תרומה ייחודית שמוסיפה לעיר איזשהו נופך", הוא מציין ומדגיש את העובדה כי אביו משה שרת הוא ראש הממשלה היחידי הקבור בתל אביב והדבר נעשה על פי צוואתו המפורשת .

''

יעקב שרת עומד ליד ציור פרוטרט של אביו משה שרת 2001 [צילום: משה מילנר/לע"מ]י

תירגם וחיבר ספרים רבים

יעקב שרת תירגם ספרים רבים מאנגלית ומרוסית. ובהם את ספרו של דזמונד מוריס, "הקוף העירום", ספרו של בני מוריס "קורבנות" תולדות הסכסוך הציוני - ערבי", ו-"לשון הגוף" ספרו של יוליוס פאסט, וכמו-כן תירגם ספרי ילדים קלאסיים כספרי ההרפתקאות של פרידריך וילהלם מדר והספר "מונפליט" של ג'ון מיד פוקנר. כמו כן חיבר שורה של ספרי עיון. אחד הבולטים שבהם הוא הספר "מדינת ישראל לבית אלטנוילנד איננה" שיצא לאור בשנת 1989, בעת תקופת האינתיפאדה הראשונה, ובו הוא מנבא את מותו של המפעל הציוני, משום שאם ה'כיבוש והדיכוי' לא ייפסקו, מרחץ הדמים במזרח התיכון לא יסתיים, דבר שיסכן לדעתו את המפעל הציוני.ספר נוסף שכתב הוא "פניני קדם" (2012) ובו יותר מ-1,600 פתגמים שליקט מספרי התנ"ך.

על המצב כיום במדינה אומר לי יעקב שרת "אני מאוד לא מרוצה ממה שקורה במדינה. אני לא יכול להזדהות עם המדינה בה נולדתי וחוזה שחורות לעתידה".

.

מחבר "נגן לי ירדן" ו"נמה יפה נמה"

לא רבים יודעים כי יעקב שרת לצד פעילותו העיתונאית והספרותית הוא גם פזמונאי וכמה משירים שכתב הפכו מזה כבר לקלסיקה בזמר הישראלי. בין השירים שכתב: "נגן לי ירדן", "נמה יפו נמה", "אהבה פשוטה", "כנרת אחרת" "טיול בגליל", ועוד.

יעקב שרת נשוי לרִנָּה שרת מורה למחול, כוראוגרפית וחוקרת מחול. ולהם שלושה ילדים. יורם שרת, אורית שרת פורטר עיתונאית בעברה עוסקת בכתיבה ובהנחיית קבוצות, ונורית, אמנית וידאו.

כתבה נוספת על יעקב שרת

''

יעקב שרת עומד ליד ציור פרוטרט של אביו משה שרת 2001

יעקב שרת - יקיר העיר תל אביב בין המעוטרים באות יקיר העיר תל אביב יפו לשנת 2019 - יעקב שרת (92) עיתונאי, מתרגם ופזמונאי, בנו של משה שרת ראש הממשלה השני של מדינת ישראלאלי אלון | לסיפור המלא

מרד כלא שטה 1958

‎1

חברה וקהילה  בית כלא שטה

0 תגובות   יום שלישי, 25/12/18, 19:56

אסירים בכלא שאטה 1958 [צילום: הנס פין, פלאש 90]מרד כלא שאטה [1958]        ב31 ביולי 1958 לפני כ-60 שנה התרחש בכלא שאטה שבעמק חרוד, מרד אסירים הידוע בכינויו "מרד שאטה" הנחשב למרד האסירים החמור והנועז ביותר שהתרחש בארץ מאז קום המדינה. האסירים השתלטו על בית הכלא ועל מחסן הנשק שבו. במרד נהרגו שני סוהרים ו-11 אסירים. במהלך המרד הצליחו להימלט בחסות החשיכה 66 אסירים, רובם חצו הגבול לשטח ירדן ולא נתפסו עד היום. מאת:אלי אלון אסירים  בכלא שאטה 1958 [צילום: הנס פין/לעמ] בית כלא שטה שוכן בעמק חרוד, סמוך לקיבוץ בית השיטה, במבנה מצודת טגארט ששימש את הבריטיים בתקופת המנדט הבריטי. המצודה עצמה בנויה על גבי מבנה חאן עות'מאני. בשנת 1953 הפך המתקן מתקן כליאה של שירות בתי הסוהר. בשנות ה-50 רוב אסירים שנכלאו בו היו ערבים ורק מיעוט קטן ביותר היו אסירים יהודים. רוב האסירים שנכלאו בו נשפטו לתקופות מאסר ממושכות, לרבות מאסרי עולם בגין עברות שוד חבלה ורצח. רבים מהם היו אנשי פדאיון, מרגלים ומסתננים שחדרו מירדן ומצרים ונתפסו על-ידי צה"ל.  ערב "מרד שאטה" במחצית 1958, היו בבית כלא שאטה כ-190 אסירים. על שמירתם הופקדו כך מספרים פחות מ-20 סוהרים - מספר קטן יחסית נוכח פוטנציאל הסיכון מאסירים מסוג זה, שבהרבה מקרים "אין להם מה להפסיד". מידי ערב רוב הסוהרים שבו לבתיהם ובשעות הלילה נותרו לשמור על האסירים מספר קטן ביותר של סוהרים. רוב הסוהרים לא תורגלו והתאמנו בצורה ראויה כיצד לפעול בשעת התפרצות מרד אסירים או בעת ניסיון אסירים לברוח, למרות שמדובר ב"אסירים מסוכנים".  האסירים באופן כללי זכו לתנאים סבירים. הם היו מועסקים במחצבה סמוכה, ובעבודות אחרות בכלא ומחוצה לו. גם תנאי האוכל היו סבירים יחסית. בין הסוהרים המעטים שהופקדו על שמירת בית כלא שאטה לבין הסוהרים החלו להתפתח יחסי קירבה ולעיתים אף חברות. לעיתים נחצו הגבולות המותרים ביחסי אסיר-סוהר. היו אסירים שהייתה להם גישה די חופשית לחדרי מנהלה ולחדרי סוהרים. מעדויות עולה כי לא פעם התבקשו אסירים לצחצח נעליים של סוהרים או לגהץ בגדי סוהרים או אפילו לגהץ את בגדי נשותיהם של הסוהרים.  היה למשל בכלא שאטה אסיר מצרי בשם סובחי, שניתנו לו מפתחות לפתוח את שער החצר הפנימית בכלא בו רוכזו האסירים כדי להוציא אשפה ולהכניס ציוד. הערכה היא כי סובחי הוא זה שפתח או סייע לאסירים בעת "מרד שאטה", ביולי 1958, לפתוח את שער החצר הפנימית ממנה עברו לחצר החיצונית ונימלטו באמצעות טיפוס על החומה.   בית כלא  שאטה צילום מאתר שירות בתי הסוהר איש המודיעין המצרי - מתכנן המרד  במהלך שנת 1958 נכלא בבית הכלא שאטה. "עיתונאי" מצרי בשם אחמד עלי עותמן (עוסמן) הגיע לישראל מאנגליה לאחר שביקש מהנציגים הישראלים שם לערוך ביקור בארץ ובקשתו אושרה. בשהותו בארץ לן במלון דן בתל אביב, ויצר קשר עם עיתונאים. תוך שהותו בארץ התברר כי הוא עוסק בריגול. הוא נאסר ונכלא במעצר מנהלי בכלא שאטה. בכלא הוא כונה "האינטליגנט", "העיתונאי".  עותמן היה איש כריזמטי בעל כושר ביטוי, מנהיג טבעי שהאסירים סרו למרותו, אינטלקטואל שידע שפות רבות. הוא זכה ביחס מיוחד ובתנאים מיוחדים גם מצד שלטונות הכלא. עותמן, על-פי הערכה, היה "הרוח החיה" מאחורי מרד האסירים בכלא שאטה. הוא הגיע לכלא חודש וחצי לפני פרוץ מרד האסירים והיה המתכנן והמארגן הראשי שלו. עותמן שיתף בסוד תוכנית הבריחה קומץ אסירים בלבד. הם עקבו, למדו וידעו את נקודות החולשה והתורפה של בית הכלא והחלו לתכנן לפרטי פרטים מרד אסירים בכלא ובריחת אסירים המונית.  תיאור מרד האסירים  יום חמישי 31 במרץ 1958 החל כיום שיגרתי בבית הכלא שאטה. האסירים קמו כרגיל בשעה 5:30 בבוקר. כעבור שעה וחצי של תגלחת וארוחת בוקר יצאו לעבודה. חלק במחצבה סמוכה לבית הכלא, וחלק בסנדלריה, במסגרייה ובגן הירק בתוך שטח בית הסוהר. איש מלבד קומץ מתכנני מרד האסירים לא שיער, מן הסתם, כי בערבו של היום יהפוך בית הכלא לשדה קרב וקטל. בערב יום ה' 31 ביולי 1958 לאחר ארוחת הערב בסביבות השעה 6 בערב יצאו האסירים מהתאים לטיול היומי בחצר הפנימית. בחצר היו באותה עת סמל החצר הפנימית יעקב וסוהר נוסף.  זמן קצר לאחר מכן, בסביבות השעה 18:15, נפתחה דלת הברזל של החצר הפנימית ומיד עם פתיחתה וכנראה על-פי אות מוסכם קבוצת אסירים ובראשם "העיתונאי" מוחמד עותמאן (עוסמאן) והמרגל עיסא אל בטאט שעטו לעבר שער הכניסה של החצר הפנימית, כשהם נושאים בידיהם לפידים, מוטות ברזל וקרשים. את הלפידים הכינו מגזרי עץ וקרעי כותנה שנטבלו בנפט. שני הסוהרים ההמומים והמופתעים שהיו בחצר הפנימית התקשו לעצור באותה עת את האסירים הנמלטים. כמה מהאסירים הגיעו לחדר היומנאי שהיה בסמוך לשער החצר הפנימית, ניפצו לרסיסים את מכשיר האלחוט ואת מכשיר הטלפון וקרעו את חוטיו. זאת כנראה עשו כדי למנוע אזעקת עזרה.  הם התנפלו עם מוטות ופטיש על היומנאי אלכסנדר יגר שהגיע לחדרו ואחר כך ירו בו למוות. יגר הגיע לעבוד בכלא שאטה יום אחד בלבד לפני פרוץ המרד. חברו סמל יוסף שבח שהגיע למקום לשמע היריות וההמולה נורה ונהרג גם הוא. כמה מהאסירים פרצו למחסן הנשק בכלא ושלפו ממנו כלי נשק רבים: רובים, אקדחים, מקלעי ברן ותת מקלע "עוזי" וכדורים. הם ניגשו במהירות לכמה תאי כליאה, ירו במנעולי התאים ושחררו את האסירים שהיו כלואים בהם. בעת המרד היו בכלא שני סוהרים שהיו בחצר הפנימית, היומנאי שישב בחדרו, קצין תורן ונהג תורן. חלק מהסוהרים בבית הכלא נסו על נפשם והתחבאו או שהיו בהלם וחסרי אונים. בל נשכח שחלק מהאסירים ידע לתפעל נשק שכן רבים מהם היו כאמור אנשי פדאיון, מסתננים, רוצחים ושודדים שהשתמשו בעברם בנשק.  האסירים הבורחים הציבו קרשים וסולמות מאולתרים שנמצאו בסמוך לחומה והחלו לטפס ולעבור את החומה במהירות ומשם קפצו מחוץ לחומה תוך שחלקם נשרטים, נפצעים ונחבלים מגדר התיל שנמתחה על החומה ומהקפיצה מגובה של כמה מטרים. היה אסיר שאצבעותיו נקטעו ונשארו על הגדר מגואלות בדם. לא ברור איפה היו הזקיפים המוצבים במגדלי השמירה שעל-יד החומות. יש עדויות שנורו על האסירים הבורחים כמה יריות אך אלה לא מנעו את הבריחה ההמונית. יצוין כי באתר הכלא בוצעו באותה עת עבודות בינוי והקמת אגף חדש. בעבודות אלה הועסקו אסירים בכלא שמן הסתם ידעו היכן נמצאים חומרי וכלי עבודה, כמו קרשים ופטישים, מוטות ברזל ועוד. לא מן הנמנע ששמרו והחביאו אותם כאמצעי עזר לבריחה מהכלא.  גיבור האירוע יעקב מרחבי  גיבור האירוע היה אסיר יהודי בכלא שאטה שעבד כאחראי פחחיית הכלא בשם יעקב מרחבי, יוצא תימן בן 29 שהוטל עליו פסק דין מוות בשנת 1953 בגין רצח אביו, שהומר במאסר עולם לאחר שהכנסת ביטלה את עונש המוות. יעקב מרחבי סיפר כי יצא מחדר האוכל ביום חמישי בשעה 6 בערב והלך לכיוון חדרו של היומנאי. לדבריו הבחין באסיר ערבי הפותח את שער החצר הפנימית ומתוכה יוצאים 4 - 5 אנשים כשבידיהם לפידים בוערים. ראשון יצא המרגל עיסא אל בטאט, ואחריו הגיע 'העיתונאי' אחמד עותמן. מרחבי סיפר לעיתונאים כי היכה בראשו של עותמן במוט ברזל והפילו ארצה ופצעו.  מרחבי לא הסתפק בכך, הוא גילה אזרחות טובה, עבר את החומה יחד עם האסירים הנמלטים, עצר מכונית בכביש מול בית כלא שאטה וביקש מנהג לקחתו לתחנת משטרה הקרובה בית שאן, שם הודיע כי התבצע מרד אסירים וכי יש הרוגים ופצועים. כוח המשטרה שנמצא במקום יצא מיד לבית הסוהר הקיף את החומה. למקום הגיעו שוטרים מתחנות משטרה נוספות וכן כוחות צבא.  כמו-כן הגיעו למקום בדהרה ברכב קבוצת חברי קיבוצים מהסביבה - מעין חרוד, מבית השיטה ועוד, חלקם מצוידים בנשק. בעיתונות דאז מדווח כי בין הקיבוצניקים שבאו לסייע היו שני צעירים שקיבלו ציון לשבח בעת שירותם הצבאי. בירור שערכתי, העלה כי המדובר בתת-אלוף דב (דוביק) תמרי מעין חרוד, לימים ממפקדי סיירת מטכ"ל וקצין מודיעין ראשי ובישי צימרמן מקיבוץ עין חרוד יוצא יחידת 101 האגדית. דב תמרי וגם ישי צימרמן הם בעלי עיטור העוז שהוא העיטור השני בחשיבותו שניתן בצה"ל, על "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש".  השתלטות כוחות הביטחון על הכלא  ישנן כמה גרסאות ועדויות שונות על ההשתלטות כוחות הביטחון על הכלא וקשה לדעת מה בדיוק קרה שם. מכל מקום זה התיאור ההשתלטות שדווח.  בסביבות השעה 8 בערב הקיפו את בית הכלא כמה מאות שוטרים ואנשי צבא. הועלה חשש שהאסירים חמושים ומחזיקים בידיהם בני ערובה. הכוחות הקיפו את בית הכלא וקראו ברמקולים לאסירים להשליך את הנשק ולהיכנע. סמוך לשעה 11 בלילה נכנסה שריונית מצוידת בתת מקלע דרך השער הראשי של חומת הכלא. הכוח הפורץ השתלט חיש מהר על הכלא. נערכו סריקות בכל רחבי הכלא והתגלו גופות שני הסוהרים שנרצחו, יוסף שבח ואלכסנדר יגר וכן גופות 11 אסירים. כמו-כן התגלו מספר פצועים הן מקרב הסוהרים והן מקרב האסירים. המקום דמה לזירת קרב, שולחנות הפוכים ותרמילי כדורים בכל פינה. בין הגופות שנמצאו גופתו של עיסא אל בטאט ממארגני המרד, ולא רחוק ממנו שכב פצוע - המארגן הראשי של המרד - ה"עיתונאי" אחמד עותמן. הפצועים הועברו לבית החולים בעפולה והגופות זוהו והועברו ברכבי משטרה.  האסירים שנותרו בבית הכלא נראו מפוחדים. כמה מהם מיהרו לומר "אני לא ברחתי". התברר מבדיקה ראשונית כי מתוך 190 אסירים שהיו בכלא ערב המרד נשארו בכלא ולא ברחו, או שלא הצליחו לברוח, 108 אסירים. זמן קצר לאחר השתלטות הכוחות על בית הסוהר החלו סריקות בשדות ובקיבוצים סביב בית הכלא והאזור במטרה ללכוד את האסירים הנמלטים שחלקם היו מצוידים בנשק אותו שדדו מבית הסוהר. בחיפושים והסריקות השתתפו כוחות צבא ומשטרה, אנשי משמר הגבול, גששים וכלבי גישוש והתגלו כ-14 אסירים נמלטים. חברי המשקים בסביבה שיצאו למחרת בבוקר לעבודה התבקשו לקחת נשק ולגלות ערנות.  66 אסירים ואולי אף יותר הצליחו להימלט, רובם חצו הגבול לירדן, לג'נין ועוד לפי המידע, הבורחים מהכלא התקבלו בצהלות שמחה בג'נין בליל בריחתם. רוב האסירים לא נתפסו עד היום.  ביום שישי 8 באוגוסט 1958 הועברו באישון לילה גופות ארבעה מאסירי כלא שאטה לירדן דרך מעבר מנדלבאום. זאת לבקשת בני משפחותיהם.  הלווית הסוהרים  שני הסוהרים שנהרגו - סמל יוסף שבח מרמת גן ורב סוהר אלכסנדר ייגר מחולון הובאו לקבורה בטקס צבאי מלא בבית העלמין בקריית שאול והם קבורים זה ליד זה.  יוסף שבח נולד במצריים ב-1927 עלה לישראל בשנת 1949 התגייס בינואר 1951 לשירות בתי הסוהר והתגורר ברמת גן. אלכסנדר יגר נולד בצ'כיה ב-1923 עלה לארץ ב-1947 התגייס בספטמבר 1949 לשירות בתי הסוהר הותיר רעיה פנינה ושני ילדים צבי ורות.  מסקנות ועדת החקירה  בעקבות מרד שאטה ובריחת האסירים הודיע שר המשפטים על הקמת ועדת חקירה בראשותו של שופט. הממשלה שמעה דוח מפורט על בריחת האסירים מכלא שאטה מפי נציב שירות בתי הסוהר ד"ר צבי חרמון (על שמו אגב בית כלא חרמון). ועדת החקירה הדיחה את נציב שב"ס דאז ד"ר צבי חרמון מתפקידו, וקבעה, שחרמון "לא עמד באחריות הכללית המוטלת עליו" וכי למרות ששר המשטרה התריע בפניו על המצב הביטחוני הירוד בבתי הסוהר לא פעל לתיקון הליקויים. כמה מהסוהרים שהיו מעורבים בפרשת מרד שאטה פוטרו מהשירות לאחר מספר חודשים. בעקבות הפרשה הוגברו והוחמרו אמצעי האבטחה בכל בתי הסוהר.  המעקב אחר הנמלטים  ביום רבעי 9 בספטמבר 1959 נעצרו על-ידי משמר הגבול בנגב 2 מסתננים, אחד מהם היה מנמלטי כלא שאטה. כוחות הצבא והמשטרה לאורך הגבולות צוידו ברשימה של בורחי כלא שאטה וחוליות סיור מיוחדת התחקו אחר הבורחים במשך שנים.  ב-1968, עשר שנים לאחר בריחת אסירי כלא שאטה, עצרה אחרי חקירה ממושכת משטרת חאן יונס תושב המקום בן 40 שנמנה עם נמלטי כלא שאטה. הוא נידון בזמנו לתשע שנים לאחר שנמצא אשם בהסתננות מזויינת מרצועת עזה.  נגד 15 הנמלטים מכלא שאטה שנתפסו על-ידי השוטרים בשטחים שבין בית הסוהר לגלבוע הוגשו כתבי אישום בשל בריחתם מהכלא. ביום שישי 17 ביולי 1959 גזר השופט סלונים בבית המשפט המחוזי בחיפה על רובם בגין בריחתם בכלא 5 שנות מאסר. נגד מנהיג המרד עותמן הוגש כתב אישום גם באשמת רצח היומנאי אלכסנדר יגר אך עותמן זוכה מאשמה זו מחוסר ראיות והורשע בגין בריחה מהכלא ונדון ל-6 שנות מאסר. בחלוף 4 שנים למאסרו ביקש עותמן לנכות לו שליש ממאסרו אך ועדת השחרורים דחתה בקשתו. הוא שוחרר ב-1966 לאחר 9 שנות ישיבה בכלא הישראלי. וחזר למצרים. ב-1994 בא לביקור בארץ ונפגש עם הסוהר יעקב גליק שפוטר משירות בתי הסוהר בשל מרד האסירים שאירגן עותמן.  סיפורו העצוב של יעקב מרחבי  גיבור פרשת מרד שאטה, האסיר יעקב מרחבי שגילה אזרחות טובה ואומץ לב קיבל חנינה מנשיא המדינה כאות הערכה על גבורתו בליל פריצת כלא שאטה. הוא שוחרר מהכלא בספטמבר 1958 ערב יום כיפור תשי"ט. ביום ו' בבוקר, יום שישי 21 בדצמבר 1962, שלוש שנים לאחר ששוחרר מהכלא, קם מרחבי להכין לעצמו ארוחת בוקר ולפתע נפל והתמוטט ללא רוח חיים בביתו בקריית בנימין שליד חיפה. היה זה יומיים לאחר לידת בנו השני. אשתו היתה באותה עת בבית חולים עם התינוק שנולד. המשפחה וחבריו היו המומים שכן מרחבי בן ה-32 נחשב אדם בריא מאד. בדיקת גופתו קבעה כי המוות היה טבעי. הלוויתו נערכה בבית העלמין בכפר אתא כשמאחורי ארונו צועדים בני משפחתו מכל רחבי הארץ וחבריו לעבודה במוסך אגד". אסירים בכלא שאטה 1958

"שיכון העיתונאים" ביד אליהו ת"א לצפייה במסך מלא ‎

חייםנוי

  9/4/20 14:35:

שיכון העיתונאים הראשון ביד אליהו היה ברחוב לה גרדיה 34 (מרגולין 21 מצידו השני). השיכון נקרא אז מעונות העיתונאים והוא הוקם על שטח שמסרה עיריית תל אביב. בבנין גרו 18 משפחות של עיתונאים (או מנהלים בכירים בעיתונות). בין העיתונאים חביב כנען, צבי אמיתי, שבתי פורטנוי, מרדכי כץ, שלום רוזנפלד,אייזיק רמבה, יצחק אייזנברג, קלאוס, צבי רותם, עימנואל כץ, וכן יחיאל שוסטר, וגם דוד אלמוג, זאב שיף, פפר, ועוד כמה שכבר איני זוכר. הבניין הוקם לפני 74 שנים לערך. חלק מבני המייסדים עדיין מחזיקים בדירות. בהמשך למעונות העיתונאים הוקמו מעונות עובדי תע"ש

"שיכון העיתונאים" ביד אליהו ת"א

לצפייה במסך מלא

‎0

נדל"ן ואדריכלות  יוסף לפיד יאיר לפיד יגאל לב

1 תגובות   יום שני, 28/5/18, 14:21

שיכון העיתונאים" ביד אליהו ת"א צילום מצידו האחורי  "שיכון העיתונאים" ביד אליהו ת"א שיכון העיתונאים בשכונת יד אליהו בת"א נבנה בתחילת שנות ה-60 והיה אחד השיכונים הסקטוריאליים שנבנו באותן שנים בתל אביב  השיכון כלל שני בנייני מגורים הסמוכים אחד לשני (ברחוב יצחק שדה 56 וברח' הפלמ"ח 13) ובו התגוררו כמה עיתונאים מרכזיים ובהם יוסף לפיד, יגאל לב, לוי יצחק הירושלמי ועוד. מאת:אלי אלון ●●● הכניסה לבניין שיכון העיתונאים ביצחק שדה 56 בתל אביב [צילום: אלי אלון]   בעשורים הראשונים להקמת המדינה, בניית שיכונים סקטוריאליים או מקבצי דירות עבור חברי ארגונים ואיגודים מקצועיים שונים, הייתה תופעה שכיחה ומקובלת .    ברחבי הארץ הוקמו, שיכונים מיוחדים, לחיילים, לקצינים, לשוטרים, לרופאים, לעובדי עיריית תל אביב ועוד כהנה וכהנה. גם העיתונאים ביקשו להקים עבורם שיכונים וריכוזי מגורים משלהם.אגודת העיתונאים הוקמה בינואר שנת 1935  וכעבור כ-10 שנים בתחילת 1946 הוקם האיגוד הארצי של עיתונאי ארץ ישראל. מלבד דאגה וטיפול בשיפור תנאי שכרם ותנאי עבודתם של חבריה, טיפלה האגודה גם בהבטחת שיכון לחבריה. עיתונאים לא מעטים עלו מזה כבר לארץ והיה נדרש לדאוג להם מלבד לתעסוקה גם לשיכון.  בעיתון הצפה מיום  27 באפריל 1944, מתפרסמת ידיעה תחת הכותרת "שיכון לעיתונאים" ובה נאמר בזו הלשון: "לאחר מו"מ בין הקרן הקיימת לישראל לבין אגודת העיתונאים העמידה הקק"ל 21 דונם קרקע מעבר לירקון לרשות אגודת העיתונאים לשיכון עיתונאי תל אביב".   הקמת שיכון העיתונאים ב"יד אליהו"  בתחילת שנות ה-60 התארגנה קבוצת עיתונאים בעלי משפחות בשיתוף  אגודת העיתונאים לבנייה משותפת של שני בניינים למגורים. הקבוצה רכשה חלקת שטח גדולה יחסית בשכונת יד אליהו בתל אביב לא רחוק מהמקום בו שכנה "הסינרמה", שעוד לא קמה באותן שנים. צדה הצפוני של החלקה שרכשה קבוצת העיתונאים פונה לרחוב יצחק שדה 56 (אז נקרא רחוב הגשר) וצדה הדרומי פונה לרחוב הפלמ"ח 13. על חלקה זו בנתה קבוצת העיתונאים בתחילת שנות ה-60 שני בנייני מגורים. האחד, ברחוב יצחק שדה 56, בניין בין ארבע קומות והשני כ-25 מטרים מאחוריו ברחוב הפלמ"ח 13, בניין בן 3 קומות. הבניינים תוכננו על-ידי האדריכלים אברהם יסקי, חתן פרס ישראל, ושותפו האדריכל אמנון אלכסנדרוני. היו אלה מבנים ייחודיים שנבנו מלבני סיליקט לבנות שחוזקו בחגורות בטון בין הקומות. בעוד שכמעט כל המבנים באזור היו מבני מלט. שני הבניינים היו למעשה כמעט היחידים ברחוב ובסביבה באותה תקופה שבהם הותקנו מעליות. בשנת 1963 נכנסו לבניינים הדיירים החדשים כולם עיתונאים או חברי אגודת העיתונאים, לרוב בעלי משפחות. בבניין ברחוב יצחק שדה 56 התגוררו שמונה  משפחות עיתונאים ואילו בבניין השני הסמוך ברחוב הפלמ"ח 13 התגוררו שש משפחות עיתונאים.   שלט בכניסה לבניין בחצר הבניין ביצחק שדה 56 ביד אליהו [צילום: אלי אלון]   דיירי שני הבניינים  וזו רשימת ופרוט העיתונאים שהתגוררו בשיכון העיתונאים ביד אליהו בתחילת שנות ה-60. הרשימה  מבוססת על נתונים שפורסמו בויקיפדיה על-ידי חגי אדלר שהתגורר בבניין ומכיר היטב את דייריו. אביו הוא העיתונאי ברוך אדלר פירוט הדירות מתבסס גם על ידע אישי של כותב שורות אלה. בין הדיירים מספר עיתונאים ידועים.  דיירי יצחק שדה 56  ברחוב יצחק שדה 56 התגורר בדירה 7 בקומה רביעית יוסף "טומי" לפיד עם משפחתו, רעייתו הסופרת והמחזאית שולמית לפיד וילדיהם יאיר לפיד, מיכל ז"ל ומירב (כיום ד"ר מירב רוט).  באותו בנין ביצחק שדה 56 התגוררו  העיתונאי והסופר יגאל לב, איש מעריב ורעייתו זאבה (חסונה), שהייתה בתו של עורך החדשות של מעריב אהרן קלאוס. יגאל לב שימש יושב-ראש האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל. דיירים נוספים בבנין  ברחוב יצחק שדה 56 היו: העיתונאי ברוך אדלר, שהיה עורך לילה וכתב בכיר בעיתון "הצופה" ורעייתו רחל אדלר שהייתה מפקחת במשרד החינוך על בתי ספר ממלכתיים דתיים, מאיר פרבר עיתונאי ועורך, נפתלי קראוס, איש חב"ד - עיתונאי בעיתון שערים ומאוחר יותר במעריב, דוד לאזר - עיתונאי ועורך המוסף הספרותי במעריב, זוכה פרס סוקולוב לשנת 1960. מאוחר יותראי שם בשנות ה-60  הצטרפו לבניין לוי יצחק הירושלמי, עיתונאי במעריב ויושב-ראש האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, נתן ברון עיתונאי בידיעות אחרונות, וחבר הוועד המנהל שלרשות השידור רעייתו היא השופטת ציפורה ברון.  דיירי רחוב הפלמ"ח 13, בבניין ברחוב הפלמ"ח 13, התגוררו 6 משפחות עיתונאים   שבתאי דון יחיא עורך "הצופה", שלמה ניצן - סופר ועורך עיתון הילדים "משמר לילדים". ומשה רון - המזכ"ל הראשון של אגודת העיתונאים בתל אביב וממקימיו של בית העיתונאים על שם סוקולוב. זמן קצר לאחר מכן עברה להתגורר בבנין משה רון בתו, העיתונאית שולה רון, אשתו לשעבר של שמוליק קראוס, יצחק בראט - עיתונאי ולימים עורךהעיתון האידיש  "לעצטע נייעס", עובדיה פלד - עיתונאי בעיתון האידיש לעצטע נייעס ובעיתון בפולנית נוביני קורייר.  חצר משותפת ואווירה משפחתית   בין שני הבניינים בשיכון העיתונאים ביד אליהו הפרידה חצר גדולה משותפת עם דשא ששימשה בין השאר כמגרש משחקים לילדי העיתונאים וחבריהם מהשכונה. אורי אדלר בנו של העיתונאי ברוך אדלר שהתגורר בבניין מספר לי  כי היה זה מגרש בגודל של "רבע מגרש כדורגל" היום לא רואים דבר כזה בבתים משותפים היום, מן הסתם, היו מנצלים את השטח הגדול להוסיף עוד יחידות דיור, אז הייתה תקופה אחרת, אומר אורי אדלר. האווירה במקום הייתה משפחתית. רבים מהעיתונאים הכירו זה את זה מעבודתם המשותפת ומחברותם באגודת העיתונאים.   ילדי העיתונאים בשיכון יד אליהו  בראיונות לעיתונות מרבה חבר הכנסת יאיר לפיד, מי שהיה שר האוצר בממשלת ישראל, ובנם של יוסף (טומי) ושולמית לפיד, לספר על ילדותו בשיכון העיתונאים ביד אליהו וניכר, מדבריו כי הוא מלא  רגשי נוסטלגיה למקום. ילדים נוספים שגדלו בבניין הם: עמרי ניצן, לימים במאי ומנהל תיאטרון  בנו של העיתונאי והסופר שלמה ניצן, עו"ד בני דון-יחיא בנו של שבתאי דון-יחיא, דניאל פרבר איש חברת מחשבים, בנו של העורך והעיתונאי מאיר פרבר, אורי אדלר - מוזיקאי יוצר וסופר, בנו של העיתונאי ברוך אדלר, איתי ברון - בנם של ציפורה ונתן ברון. לימים תת-אלוף במיל',  ראש חטיבת המחקר באמ"ן. מיכל לפיד-דורבן  בתם של יוסף  ושולמית לפיד .מיכל נהרגה ב-1984 בתאונת דרכים ברחוב המסגר. כמה מממשפחות העיתונאים בשיכון העיתונאים ביד אליהו היו משפחות דתיות כמו אדלר, קראוס ונוספות, וילדיהם למדו בבתי ספר דתיים כמו "עציון" ועוד. בתיכוניים למדו ילדי שיכון העיתונאים ביד אליהו בבתי ספר שונים במרכז העיר ואף בצפונה.    שיכון סקטוריאלי מוקף בשיכונים סקטוריאלים  שיכון העיתונאים ביד אליהו שהיה שיכון סקטוריאלי היה מוקף סביבו למעשה בכמה שיכונים סקטוריאליים נוספים ובהם "שיכון עובדי עיריית תל אביב" שנבנה עבור עובדי עיריית תל אביב,"שיכון מפ"ם" - שיכון מפלגתי אשר נבנה בשנות החמישים עבור חברי מפלגת הפועלים המאוחדת, ברחוב הגשר (יצחק שדה) 53-61 ו"שיכון הפועל המזרחי" ביד אליהו שהוקם באזור הרחובות יצחק שדה, הפלמ"ח, הגיבור האלמוני, עבור חברי המפלגה הדתית לאומית. בשיכון הפועל המזרחי שכן  בית כנסת מרכזי וקהילה מגובשת. תושבי שיכון העיתונאים הדתיים היו מתפללים בו. מספרים כי גם יוסף לפיד שדבקה בו תדמית של אנטי דתי כנראה שלא בצדק, נהג לפקוד לא פעם בית כנסת זה בעיקר בערבי שבת וחגים. ואף רכש בו מושב שמעליו מתנוסס שמו על לוחית.  קרוב למערכות העיתונים  מיקום "שיכון העיתונאים"  ביד אליהו, ב"אזור הסינרמה"היה אידיאלי עבור העיתונאים שהתגוררו בו, שכן היה קרוב גאוגרפית לרוב מערכות העיתונים הראשיות שהתרכזו אז, סביב רחובות יצחק שדה, המסגר, קרליבך ורחוב הרכבת - מרחק הליכה של 15-10 דקות משיכון העיתונאים. עיתון מעריב שכן ברחוב קרליבך 2 בתל אביב, מערכת "הצפה" -ברחוב המסגר 66, מערכת ידיעות אחרונות (הישנה) שכנה סמוך לגדת נחל איילון, מערכת "על המשמר" שכנה ברחוב בן אביגדור 4. מערכות העיתונים לעצטע נייעס (באידיש) ואוי קלט (בהונגרית) שכנו  ברחוב הרכבת  ליד התחנה המרכזית הישנה.עיתןן חדשות הספורט שכן ברחוב תושיה 2  אף הוא באיזור . עיתונאים לא מעטים שהתגוררו בשיכון העיתונאים ביד אליהו,נהגו בשל קרבתו למערכות העיתונים  ללכת למקום עבודתם ברגל. או לקחת אוטובוס ולרדת כעבור שתי תחנות . "שיכון העיתונאים" היום  ביקרתי לא מכבר בשיכון העיתונאים ביד אליהו. שני הבניינים ברחוב יצחק שדה 56 וברחוב הפלמ"ח 13 קיימים עד היום ושמרו פחות או יותר על מראם  המקורי  ניתן לראות עדיין את לבנות הסליקט בקירותיו. נכון ל-2018 לדברי אורי אדלר רוב דייריו המקוריים, אם לא כולם כבר לא מתגוררים במקום. חלק הלכו לעולמם, חלק עזבו למקומות אחרים. בכניסה לבניין ברחוב יצחק שדה 56 הוצב על הקיר שלט  וזה לשונו "הבניין תוכנן על-ידי האדריכלים אמנון אלכסנדרוני ואברהם יסקי חתן פרס ישראל הבניין תוכנן בשנת 1960". בכניסה לבניין השני הסמוך ברחוב הפלמ"ח 13 הציבה עיריית תל אביב לוחית הנצחה במסגרת פרוייקט "הנצחת אמנים ואנשי רוח ותרבות לזכרו של העיתונאי והסופר שלמה ניצן שהתגורר בבניין. הבניין ביצחק שדה 56 בתל אביב שיכון העיתונאים בירושלים שיכוני ומיקבצי דיור לעיתונאים היו לא רק בתל אביב אלא גם בירושלים שיכון העיתונאים בירושלם שכן על מגרש בן כ3 דונם בין הרחובות פינסקר3-5 בשכונת טלביה היוקרתית  לא רחוק מבית הנשיא השיכון הוקם ביוזמת כמה עיתונאים ובהם גבריאל צפרוני ואריה צימוקי שהתאגדו שכרו את שירותיו של הקבלן שמעון דיסקין והקימו   בתי בתי דירות ובהם  כ50 דירות.

דרג את התוכן:

0

• ציטוט הפוסט בבלוג שלך

מרחבי הרשת