מיצב מעברות באר שבע

 

               

מעברה א' באר שבע(צלם לא ידוע)  צילום מארכיון דרורי גואל באדיבות מנהל הארכיון מיכל קרצמר  

מיצב מעברות באר שבע

מאת: אלי אלון       

בכיכר במפגש הרחובות בית אשל פינת רמב"ם בבאר שבע, סמוך לשוק העירוני בעיר, הוקם בימים אלה "מיצב מעברות באר שבע" הבא לספר את סיפורן של מעברות באר שבע ששכנו בעיר בעשוריה הראשונים של המדינה. המיצב יחנך בקרוב בטקס חגיגי בהשתתפות ראשי העיר ובוגרי המעברות.

 

המיצב כולל שלט מורשת גדול של המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל המספר את סיפור מעברות באר שבע, וכן שישה צילומים מחיי המעברות, ספסלים, שמשיות (המזכירות אוהלי המעברה) וגינון ברוח התקופה. בין יוזמי ומתכנני המיצב, צלם, סופר ואמן רב תחומי, גואל דרורי, שהיה תינוק במעברה א' של באר שבע. (שהייתה מוקמת בשטח עליו ניצב היום השוק העירוני).

רקע להקמת המעברות

מיד לאחר קום מדינת ישראל, ביוני 1948, החל גל עליה גדול לארץ של אלפי עולים. תחילה יושבו במחנות עולים או במחנה מעבר. כשנמשך זרם העולים (כמיליון עולים עלו בעשור הראשון להקמת המדינה) והצפיפות במחנות העולים גברה, יזם לוי אשכול שעמד אז בראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, הקמת "שיכוני עולים" ("שכונות עולים") ברחבי הארץ, שכונו מעברות.

המעברות הוקמו בעיקר בשולי ישובים ותיקים או בישובים ערבים נטושים. 80 אחוז מיושבי המעברות היו עולים מארצות ערב. בעוד במחנות העולים קיבלו העולים מזון ודיור ללא תשלום, דיירי המעברות נדרשו לדאוג לפרנסתם בעצמם. במאי 1950 הוקמה המעברה הראשונה בהרי ירושלים ותוך שנים ספורות הוקמו כ-100 מעברות בכל רחבי הארץ.

מעברות באר שבע

בבאר שבע, כך מספרים היסטוריוני העיר, הקימה וניהלה מחלקת הקליטה של הסוכנות בשיתוף גורמים נוספים לפחות ארבע מעברות: מעברה א', מעברה ב', מעברת "משקי עזר" ומעברת "חצרים" שכונתה בפי העם מעברת ממבו.

תחילה הוקמה בבאר שבע בשנת 1950 בסמוך לעיר העות'מאנית בשטח עליו עומד כיום השוק מעברה א' מעברת אוהלים-בדונים כעבור פחות משנה הוקמה בשטח זה  מעברה ב'.  אף היא בעיקרה מעברת אוהלים בדונים . בהמשך הוקמה מעברת "משק עזר" ששכנה בשטח שכונת נווה-נוי של היום ומעברה גדולה בשם "חצרים" ששכנה על הכביש לחצרים בשכונת נווה-זאב כיום.

בקיץ 1950 חיו במעברות א וב' כ-2,300 נפשות. באוקטובר 1951 היו רשומים במעברות אלה 4,872 אנשים שמהם 3,310 חיו במעברה בפועל. תושבי המעברות בעיר באר שבע הגיעו ממגוון ארצות: רומניה, עירק תימן פרס, וארצות צפון אפריקה.

תנאי חיים קשים

חיי העולים במעברות במיוחד בשנות המדינה הראשונות  היו קשים העולים ששוכנו בהם גרו בצפיפות רבה ובתנאי תברואה קשים ביותר שירותים חיוניים כמו אספקת מים וחשמל היו לקויים, דבר שהגביר את אי-הסדר והמהומות במעברות. המקלחות והשירותים היו משותפים. הברזים בחוץ שמשו כמקלחות, והשירותים היו שירותי "בול פגיעה" או בשדה הפתוח. בחורף חדר הגשם לאוהלים והרוח העיפה אותם ואת הבדונים. בקיץ להטו הפחונים. בתחילה לא היו כבישים פנימיים, הביוב זרם בתעלה פתוחה בתוך המחנה והוצאת האשפה הייתה פעמיים בשבוע . מלבד קשיי היום יום, תנאי המצוקה, התברואה, ופגעי הטבע, היו עליהם להתמודד עם שפה קשה, תרבות ואורח חיים חדש, חוסר תעסוקה ובעיות ביטחון

גואל דרורי צלם סופר אמן רב תחומי, יקיר באר שבע מספר: "הורי שהגיעו בתחילת 1950 ממחנה העולים באירן, קצת לפני מבצע עזרא ונחמיה (אפריל 1950 עד 1951) הגיעו בין הראשונים למעברה א'. הם שוכנו באוהל הודי. בדצמבר 1950 היה אחד החורפים הקשים ואמי כרעה ללדת, אי-אפשר היה להבהיל אותה לבית חולים הדסה שרק נפתח והוחלט לילד אותה באוהל שבו גרה המשפחה. תוך כדי הלידה, אחיזת האוהל בקרקע התרופפה והאוהל התעופף לו, וכך באה אחותי כרמלה לעולם גשום".

צבי וייסלר אף הוא יקיר העיר באר שבע מספר באתר "הקשר הרב דורי" על תקופתו במעברת א' בעיר הדרומית: נולדתי בעיר בוקרשט ברומניה, בן יחיד להורי יצחק ואיטה. הורי ואני עלינו  לארץ ישראל בינואר 1950 כשהייתי בן ארבע וחצי. זמן קצר לאחר עלייתנו, המשפחה הועברה למעברה א' בבאר שבע. הייתה זו מעברת אוהלים ובכל אוהל שוכנה משפחה עם 7-5 נפשות.

התנאים במעברה מספר צבי וייסלר היו קשים ולמרות היותי ילד קטן  אני זוכר שהאוהל שהיה עשוי מבד קר, ברוחות לא היה יציב וכמעט נעקר ממקומו. בחורף היה קר מאוד, במיוחד בשנת 1950, בה ירד השלג הראשון בבאר שבע. בתקופה זו היו מחבלים (מסתננים א.א) שהגיעו לגנוב ולרצוח ונשמעו יריות. הורי שהיו ללא רקע צבאי היו "רועדים מפחד". צבי ומשפחתו חיו במעברה א' כשנה, משנת 1950 עד שנת 1951. בשנת 1951 עברה המשפחה לגור בבית של 28 מ"ר ברחוב שחל בבאר שבע.

מעברת "משק עזר" ומעברת חצרים

"מעברת משק עזר" בבאר שבע הוקמה בתחילת שנות ה-50, הייתה צמודה לשכונת "משק עזר" כיום שכונת נווה-נוי. התגוררו בה בעיקר עולים מצפון אפריקה, ממרוקו ומתוניס והיא פורקה ב-1957, אולי אף באופן רשמי בשנות ה-60.

בסוף 1955 הוקמה מעברת חצרים שהייתה ממוקמת בשטח בו שוכנת כיום שכונת נווה זאב. המעברה הוקמה עבור העלייה מצפון אפריקה. העולים הראשונים הגיעו ב-18 באוקטובר 1955 בחשכת לילה. ליד כל צריף היו שני מבני בטון אחד לשירותים ואחד דמוי מקלחת שבו זרמו רק מים קרים.

שמה הרשמי היה מעברת חצרים או שכונת חצרים אולם בפי התושבים כונתה מעברת ממבו (מקור השם לא ברור לי) . הייתה זו המעברה הגדולה בעיר ומצבה היה הקשה ביותר מבין מעברות באר שבע ואולי אף מבין מעברות הארץ. במעברה היו כמה עשרות רבות  של צריפים לרבות צריפי אזבסט. שררו בה תנאי תברואה קשים והזנחה כללית בולטת. חלק לא קטן ממאות הילדים שהתגוררו בה לא למדו או שלמדו באורח לא סדיר.

הייתה בה נוכחות גדולה של עבריינים, שהשפיעו לרעה על הילדים והנוער שגדלו שם והובילו אותם לעולם הפשע. במעברה פעלו מספר בתי בושת. כל מי שיכול היה "לברוח" מהמעברה עשה זאת. במקום נותרה אוכלוסייה "קשה" מאוד. את צריפי עוזבי המעברה מיהרו לתפוס עולים אחרים לרוב אוכלוסיות "קשות", עבריינים ועוד.

ביולי 1956 בליל שבת כך דווח בעיתונות דאז עלה באש צריף מגורים במעברת חצרים שהיה שייך לשאול יעיש  בן 32 סוחר ממרקש אב ל5 ילדים . יעיש כך בדיווח בעיתונות  תיכנן לפתוח חנות בבאר שבע ואף קיבל רשיון לכך מהעריה ועד פתיחת החנות איחסן בצריף המגורים ציוד וסחורות שטיחים וכיוצא באלה  וכל הציוד והסחורות בשווי המוערך  ב 13000  ל"י עלה באש יחד עם הצריף  . מכונית כיבוי שהוזעקה למעברה הגיעה באיחור רב ביותר  בגלל תקלה ברכב והצריף נשרף כולו במחאה על הגעת הכבאית באיחור רב יותר רגמו כמה  מאנשי המעברה שוטרים  שהגיעו במכונית משטרה  למקום בעקבות הדליקה ושברו את שמשות רכב המשטרה .

בתחילת שנות ה-60 באחד מימי שישי צריף אזבסט במעברת חצרים וכל תכולתו עלו באש. אנשי מכבי אש שהגיעו למקום מצאו את הצריף כולו עולה בלהבות. מפקד תחנת הכיבוי האזורית אמר לעיתונאים כי זהו הצריף הרביעי העולה באש במעברת חצרים בשנה האחרונה  וקיים חשש להצתה. המשטרה עורבה בנושא ופתחה בחקירה.

שירותי הרפואה במעברת חצרים כמו במעברות אחרות בעיר היו דלים ולא נגישים. בעיתון" קול העם" (22.6.1961) אני קורא ידיעה על אדם בשם א. בדש שנפל בעת שהתפלל במעבר חצרים ובשל "חוסר אפשרות של טיפול מהיר הגיע לבית חולים מאוחר ומת".

תביעה לחיסול מהיר של מעברת חצרים

עירית באר שבע בראשות אליהו נאוי תבעה עוד במחצית שנות ה-60 מהממשלה את חיסולה המהיר של מעברת חצרים, אולם כנראה לא נעשו מאמצים רציניים לחסלה והמעברה המשיכה לפעול בעליבותה ובהזנחתה.

בשלב מסוים מאוחר יותר סוכם בין עירית באר שבע והממשלה כחלק מחיסול מעברת חצרים להחיל מדיניות של "חד סטריות", לפיה אפשר לצאת מהמעברה אך לא לאפשר כניסת אחרים לצריפים שהתפנו. הוחלט שכל צריף שיתפנה מיושביו יפורק מיד והעירייה תפסיק את אספקת המים ולא תחדש אותה לשום מבנה אחר שיוקם במקום. מעברת  פורקה לבסוף בשנת 1968.והיתה מאחרונות המעברות בארץ שנסגרו .

 

מת צבי גיל ממקימי הטלוויזיה הישראלית

"צבי גיל, אבינו, נפטר בשיבה טובה, בביתו, אהוב ומחובק בשבט משפחתו גם יחד, בן תשעים ושבע שנים וחצי בדיוק במותו"

10/12/2024  |   אלי אלון   |   חדשות

צבי גיל, ממקימי הטלוויזיה הישראלית, עיתונאי, סופר, תסריטאי, במאי ומפיק סרטי תעודה, שמילא תפקידים בכירים ברשות השידור, ברדיו ובטלוויזיה, הלך אתמול (9.12.24) לעולמו והוא בן 97 במותו. צבי גיל נולד בשם צבי הירש גלזר ב-1928 בעיר זדונסקה וולה בפולין. בן בכור לישראל ואסתר גלזר ואח לאריה-לייב ושמואל. הוריו היו יהודים דתיים אמידים שהעניקו לילדיהם חינוך כללי לצד חינוך מסורתי. סבו מצד אימו, דוד ניידט, היה ממנהיגי אגודת ישראל בפולין, ממקורבי האדמו"ר מגור. אביו, ישראל גלזר, היה סוחר ותעשיין. אמו הייתה אחות במקצועה. רוב משפחתו ניספו בשואה לאחר פלישת הגרמנים לפולין הוקם באביב 1940 גטו בזדונסקה וולה וכל יהודי העיירה כ-9,000 איש לערך הצטוו לעבור אליו ובהם צבי ובני משפחתו. צבי היה אז בן 12. בגטו הופעלו בית חרושת וסדנאות שייצרו תוצרת חיונית עבור הצבא הגרמני. אמו אסתר הייתה אחות ראשית בבית החולים בגטו שנוהל על-ידי ד"ר יעקב למברג. באוגוסט 1942 חוסל גטו זדונסקה וולה בסיומו הובלו למעלה מ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה חלמנו. כ-1,000 יהודים שיועדו לעבודות כפיה הועברו לגטו לודז' בניהם צבי ואמו אסתר. רוב בני משפחתו של צבי ובהם סבו, אביו ושני אחיו נספו בשואה. בשלהי אוגוסט 1944 בטרנספורט האחרון שיצא מגטו לודז' גורשו צבי בן ה-16 ואמו למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו שם הופרד צבי מאמו והועבר למחנה עבודה. כעבור זמן הועבר לדכאו, ומשם הועבר למחנה עבודה בכפייה רידלאו. אחד מתפקידיו במחנה היה לאסוף גוויות שקפאו בקור בשלג לעלות אותם למריצות ולהוציאם מחוץ למחנה וכן הועסק בחפירת שוחות ביער הסמוך למחנה עבור הצבא הגרמני. במרס 1945 עמד צבי על סף המוות, עקב עבודת פרך ומחלת הטיפוס בה לקה. בהמשך פונה על-ידי הגרמנים ברכבת מהמחנה עקב התקרבות בעלות הברית. במהלך הנסיעה נשמעו אזעקות שהזהירו מפני מטוסי בעלות הברית והשומרים ציוו על האסירים לרדת מהקרונות ולהשתטח בחוץ. באחת האזעקות ברח צבי. השומרים רדפו אחריו אך הוא הצליח לברוח מהם. צבי הגיע לכפר בגרמניה וביקש לעבוד תוך שהוא מציג עצמו כפולני ועבד במשק של משפחה בכפר תמורת אוכל ומקום לינה. לאחר שחרור האזור על-ידי בעלות הברית באפריל 1945 צבי הגיע למחנה העקורים לנדסברג בו שוכנו אלפי שורדי שואה טרם עלייתם לארץ. בנובמבר 1945 עלה צבי לארץ במסגרת "עליית הנוער" ונקלט בבית הספר החינוכי-חקלאי על שם מוסינזון במגדיאל (1947-1945). אמו אסתר גלזר שרדה את המלחמה וב-1947 עלתה אף היא לארץ צבי גויס לצה"ל ב1948 והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. לקראת גיוסו לצה"ל שינה את שם משפחתו מגלזר לגיל. ב-1950 נישא ליהודית קון ניצולת שואה מהונגריה, מעצבת פנים במקצועה ונולדו להם שלוש בנות. עורך מחלקת החדשות בקול ישראל ב-1953 עלה צבי לירושלים ללימודים באוניברסיטה העברית, ובמקביל עבד בעיתון "זמנים", כמשכתב, כותב מאמרים פוליטיים וכעורך לילה. בשנת 1957 סיים תואר ראשון במדעי המדינה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. באותה שנה יצא לארצות הברית להמשך לימודיו וסיים את לימודיו באוניברסיטת ניו-יורק (NYU) כמוסמך בסוציולוגיה ובתקשורת המונים (1959-57). עם שובו לישראל, בשלהי 1959,התמנה גיל לרכז החדשות של קול ישראל בירושלים. בשנים 1965-1962 שימש כראש מערכת החדשות של קול ישראל בתל אביב. ממייסדי הטלוויזיה הישראלית בשנות ה-60 נמנה עם צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית שהחלה לפעול ב-1968. מאוגוסט 1970 עד שלהי 1971 כיהן כדובר רשות השידור והממונה על קשרי ציבור. בדצמבר 1971 מונה למנהל מחלקת החדשות בטלוויזיה. בשנים 72-1975 היה מנהל חטיבת החדשות וענייני היום בטלוויזיה. במהלך שנות השבעים הפיק סדרת תוכניות תעודה, כתב וביים סרטים תיעודיים, רובם הוקרנו במסגרת התוכנית "מבט שני". בין הסרטים התיעודיים בהם לקח חלק: "גלים בינוניים עד רוגשים" (1976) - על "קול ירושלים", " זכות הציבור לדעת - מה" - על המקומונים, בתקופה שהיו תופעה חדשה בישראל, "המבצר האחרון" - על דרום אפריקה של שלטון האפרטהייד ועוד רבים. בתחילת שנות ה-90 לאחר 35 שנות עבודה פרש מרשות השידור. החל ב-2003 פירסם בלוג שבועי בשם "זרקור" ובו למעלה מ-1,000 פוסטים. גיל כתב מספר ספרים ובהם "בית היהלומים" המביא את סיפורה של הטלוויזיה הישראלית וכן מאות מאמרים בכתבי עת, בעיתונים ובאתרי אינטרנט. בין השאר כתב באתר "News1 מחלקה ראשונה" ובאתרים נוספים. רבים ממאמריו עוסקים בנושאים הקשורים לתיעוד השידור הציבורי הישראלי מאז ראשיתו ב-1936 וכן בתיעוד זיכרון ואירועי השואה. הוא היה חבר בוועד המנהל של מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל ומופקד על קשרי ציבור וההסברה וייסד את ביטאון המרכז "מזכר". "ידען מופלג, פועל ללא לאות למען זכויות האדם" בני משפחתו של צבי גיל פרסמו מיד לאחר מותו בבלוג שלו "זרקור" את הדברים הבאים: "צבי גיל, אבינו, נפטר בשיבה טובה, בביתו, אהוב ומחובק בשבט משפחתו גם יחד. בן תשעים ושבע שנים וחצי בדיוק במותו ובחייו ילד פולני למשפחה חרדית במאה שעברה, שורד שואה שהגיע ארצה בגיל 16 והתגייס לצבא. עיתונאי, איש רדיו וממקימי רשות השידור, מנהל החדשות, מפיק וסופר. בשבילנו - אבא סבא וסבא רבא, מופלא, חם אוהב ודואג, איש חכם, גדוש הומור ושימחת חיים, ידען מופלג, פועל ללא לאות למען זכויות האדם, להנצחת זיכרון השואה ולקחיה, ובעיקר תרומתם של ניצולי השואה בהקמת המדינה ושגשוגה". צבי גיל יובא למנוחות היום (יום ג' 10.12.24) בבית העלמין קדימה צורן בשעה, 14.00 הותיר אחריו שלוש בנות נכדים ונינים.

תאריך:  10/12/2024   |   עודכן:  10/12/2024 אלי אלון

 

סיפור חייה של יעל ויצמן אחות עזר ויצמן

בבית העלמין במשמר העמק נמצאים זה ליד זו קבריהם של קונל אלינגהם ורעייתו יעל אלינגהם ● הוא קצין בריטי איש יחידת שריון שלחמה במדבר המערבי, היא יעל ויצמן בתם של יהודית ויחיאל ויצמן, אחותו של עזר ויצמן ● מאחורי קברים אלה שרק מעטים יודעים על קיומם, מסתתר סיפור היסטורי נוגע ללב ומרגש

14/10/2021  |   אלי אלון   |

קברי קונל ויעל אלינגהם במשמר העמק [צילום: אלי אלון] יעל אלינגהם [צילום: באדיבות אלבום המשפחות מוזיאון ראשון לציון] יחיאל ויצמן יליד פינסק ברוסיה הלבנה, פעיל ציוני ואגרונום במקצועו, היה אחיו הצעיר של פרופסור חיים ויצמן, הנשיא הראשון. ב-1913 עלה לארץ ומונה לאחראי מטעם ממשלת המנדט על ייעור הרי הכרמל ועסק בגאולת קרקעות. בשנת 1920 נשא לאשה את אידה (יהודית), בת הרופא ד"ר גרשון יצחק קרישבסקי. הזוג הצעיר קבע את ביתו ברחוב מלצ'ט 4 בחיפה. התנגדות האב לנישואי בתו עם ה"גוי" באוגוסט 1921 נולדה בתם בכורתם יעל וכעבור 3 שנים ביוני 1924 נולד בנם עזר ויצמן, לימים מפקד חיל-האוויר ונשיאה השביעי של מדינת ישראל. יעל מהבנות היפות והמחוזרות בבנות חיפה, סיימה את לימודיה בבית הספר "הריאלי" בחיפה. בגיל 15 הצטרפה ל"הגנה". מספרים כי אחד ממחזריה היה חיים לסקוב שהיה גדול ממנה בשנתיים, ולמד אף הוא בבית ספר "הריאלי", וכי בין השניים התנהל רומן "רציני" ובשלב מסוים ביקש לסקוב את ידה של יעל מאביה האגרונום יחיאל, אולם זה לא התלהב מהרומן של בתו עם בן העניים לסקוב ודחה בקשתו. לסקוב, שהיה מאוהב ביעל, הרגיש פגוע ומאוכזב. לימים התגייס לצבא הבריטי והגיע לדרגת מייג'ור. יעל עברה לירושלים ללמוד כימיה אורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים. בירושלים פגשה בקצין בריטי לא יהודי, יפה תואר, שנפצע בקרב טוברוק בשם קונל וולסי אלינגהם. האהבה בין השניים פרחה. כשהודיעה יעל לאביה כי בכוונתה להינשא לאלינגהם זעם האב יחיאל, הביע התנגדות נחרצת לנישואים וניסה למנוע את נישואי בתו ל"גוי" הבריטי. כל בקשותיו-תחינותיו של יחיאל מבתו יעל שלא תינשא לאלינגהם ואף איומיו לנתק קשר עימה אם תעשה זאת לא הועילו וב-1943 יעל העיקשת והדעתנית נישאה לקצין הבריטי קונל אלינגהם אצל מושל המחוז הבריטי בירושלים. הזוג הטרי עובר להתגורר בבריטניה בעקבות נישואיה לקצין הבריטי הלא יהודי ניתק יחיאל קשריו עם בתו. בתום לימודיה בירושלים יעל נסעה למצרים ומשם נסעו הזוג הטרי לבריטניה. שם התגוררו בפרבר כפרי סמוך ללונדון. באנגליה עבדה יעל במקצועה, כימאית. בשנים הראשונות הועסקה במעבדה לונדונית קטנה. באותן שנים שהה אחיה עזר ויצמן בקורס טייס בסיס אימונים של חיל-האוויר הבריטי ברודזיה. כשהסתיימה המלחמה והשתחרר מהצבא הבריטי נסע עזר ללמוד בלונדון ושם נפגש עם אחותו יעל. עזר שמר איתה על יחסים חמים ולחץ, ביקש מהמשפחה לא להחרים אותה. זמן מה לאחר מכן מגיע האב ללונדון לרגל עסקיו. עזר ניסה לשכנע אותו לנסוע עימו ולבקר את הבת יעל שילדה בן ושמו דויד. האב העיקש סירב בהתחלה לבקשה אולם לאחר שעזר פנה אל אביו ואמר לו דברים בנוסח "יש לך נכד ראשון לא תירצה לראות אותו"? ייתכן שהדברים האלה "שברו" והמיסו את לבו והוא נפגש עם בתו לאחר מספר שנות נתק בניהם. לימים יספר עזר כי לאחר שהוא ואביו חזרו מפגישה זו ביקש ממנו האב כי יעשה כל מאמץ כי יעל ומשפחתה יעלו לארץ. בינתיים פורצת מלחמת העצמאות ומוכרזת הקמת מדינת ישראל. ליעל ויצמן אלינגהם נולדה בסוף שנות ה-40 בת וקוראים לה דיאנה. עזר המשיך לשמור על קשר עם אחותו. עליית משפחת אלינגהם לארץ ב-1957 נפטר יחיאל ויצמן. עזר מבקש לממש בקשתו של אביו. ב-1963 משגר עזר מכתב לדויד אלינגהם בנה של אחותו ומזמין אותו לבקר בארץ. דויד מגיע כאורח ונשאר לצמיתות. דויד התגייס לצה"ל ב-1965 והתגורר במשך שירותו הצבאי אצל ראומה ועזר. את מלחמת ששת הימים הוא עושה כמפקד טנק וכקצין שריון בסיני. מיד לאחר מלחמת ששת הימים מגיעה לארץ לביקור הבת דיאנה. היא הייתה אז בגיל 18 לערך והתכוונה לשהות כאן שנה ולאחר מכן לשוב לאנגליה ולהמשיך ללמוד. תקופת מה שהתה בבית הדוד עזר ורעייתו ראומה בביתם שבנוה מגן. אולם גם דיאנה, כאחיה, נקשרה לארץ, למדה באולפן לעברית והחליטה לשרת בצה"ל. אחרי שסיימה את שירותה התקבלה כפקידה בכור בנחל שורק. באותה תקופה הכירה את בעלה לעתיד זאב רובננקו בן משפחת רובננקו שהפעילה את קיוסק "גזוז רובננקו" המיתולוגי ברחוב הרצל פינת שדרות רוטשילד בתל אביב. זאב, בוגר הגימנסיה הרצליה בתל אביב, שירת כקצין בשריון ולמד הנדסת מכונות באוניברסיטת באר שבע. מספרים לי כי אמו של זאב רובננקו ואמא של דיאנה, יעל ויצמן אלינגהם, למדו יחד באותה כיתה בבית ספר הריאלי בחיפה. בעקבות הילדים עלו ההורים בעקבות ילדיהם עלו ב-1968 יעל ויצמן (אלינגהם) ובעלה קונל אלניגהם לארץ והתיישבו בבנימינה. ליד ביתם טיפחו גינה מפוארת בעלת מינים וזנים רבים ששמה יצא למרחוק. יעל עבדה במכון ויצמן בתחום הפלסטיקה ואילו קונל אלינגהם, הנדסאי מערכות דלק במטוסים במקצועו, עבד בתעשיה האוירית. בשנות ה-70, בנם של יעל וקונל דויד אלין (אלינגהם) נשא לאשה את רונית. חגיגת הנישואים נערכה באולם אירועים במכון ויצמן בו עבדה אמו יעל ויצמן והנקרא כידוע על שם אח סבו ד"ר חיים ויצמן. שוחחתי בימים אלה עם דויד אלין (אלינגהם). מזה שנים הוא מתגורר במושב גבעת יואב ברמת הגולן. הוא מספר לי כי יש לו שם משק חקלאי והוא מפעיל בו מכוורת דבורים לייצור דבש. דיאנה אחותו של דויד הדרימה בשנות ה-70 למושב נביעות שם עסקה תקופה מסוימת בחקלאות. היא ובעלה זאב רובננקו עברו להתגורר במושב חרות בגוש תל מונד ושם הקימו ביתם, וכיום הם מתגוררים בעיר במרכז הארץ. דיאנה רובננקו היא מתרגמת במקצועה. מותם של הזוג קונל ויעל אלינגהם ב-19 באפריל 2000 הלך לעולמו קונל אלינגהם בגיל 87 ונקבר בבית העלמין של קיבוץ משמר העמק. באפריל 2005 הלך לעולמו עזר ויצמן. בין הבאים לבקרו כששכב על ערש דווי יעל אלינגהם, אחותו הגדולה. בין השניים היו יחסים חמים והיה בניהם עוד מילדות, קשר נפשי עמוק וניתן רק לשער איזה כאב ועצב חשה, ביודעה כי ימיו-שעותיו של אחיה האהוב ספורים. שנה לאחר מותו של אחיה עזר ויצמן ב-5 במארס 2006 הלכה יעל לעולמה והיא בת 84 במותה. היא נטמנה ליד בעלה קונל אלינגהם בקיבוץ משמר העמק.

קונל אלינגהם [צילום: באדיבות אלבום המשפחות מוזיאון ראשון לציון]

תעלומת רצח החיילת הדס קדמי

40 שנה לרצח המיסתורי

תעלומת רצח החיילת הדס קדמי בת קיבוץ מסריק

תחקיר וכתיבה: אלי אלון

אחת מתעלומות הרצח שהסעירו את מדינת ישראל, היא רצח החיילת הדס קדמי בשלהי שנת 1984. גם כיום, כ- 4 עשורים לאחר הרצח מקרה הרצח נותר בלתי מפוענח. והרוצח או הרוצחים לא נתפסו.

הדס קדמי, חיילת חיל מודיעין בת 20 מקיבוץ כפר מסריק שליד עכו יצאה מבסיסה במרכז הארץ ביום חמישי 29 בנובמבר 1984 אחר הצהריים לחופשת שישי שבת .

הדס עלתה בטרמפיאדה ב"צומת גלילות" בסביבות השעה חמש בערב יחד עם חברתה נילי ששירתה עימה למכונית אולדסמוביל שנסעה צפונה לכיוון חיפה ובה היו שלושה גברים: מהנדס חיפאי מרדכי זריצקי בעל חברה הנדסית קבלן ונהג.

נילי ירדה במחלף טירת הכרמל ואילו הדס קדמי המשיכה בנסיעתה צפונה וירדה כעבור מספר קילומטרים בצומת דרך הים בחיפה בכניסה הדרומית לחיפה .הדס נשארה לבדה בשולי הכביש שלא היה מואר ובמקום שררה חשכה מוחלטת .

מבצע חיפושים חסר תקדים

לפני צאתה מהבסיס התקשרה הדס לבית הוריה יצחק ועזה קדמי בקיבוץ והודיעה כי תגיע הביתה בשעות הערב .האב יצחק סיפר כי העריך שתגיע לקיבוץ לקראת השעה 8 בערב ואף המתין לה סמוך ליד שער הקיבוץ , אולם היא לא הגיעה. משנקפו השעות והדס שהייתה מסודרת ואחראית לא הגיעה לביתה, גברה החרדה והדאגה בקרב הוריה וחברים בקיבוץ. לקראת חצות הודיעו הוריה על היעדרותה למשטרת עכו .כבר באותו לילה הוחל בחיפושים אחריה. למחרת בבוקר, (יום שישי 30.11.84) הוקם בבניין מזכירות קיבוץ כפר מסריק חפ"ק משטרתי בראשות מפקד משטרת מרחב חיפה תת ניצב משולם עמית. שוטרי משמר הגבול וכן אנשי קיבוץ כפר מסריק ועשרות רבות של חברי קיבוצים מכל האזור יצאו למבצע חיפושים אחר החיילת הנעדרת. החיפושים התמקדו בתחילה באזור הקיבוץ ובוואדיות הגליל המערבי בואכה הכרמל .תמונותיה של הדס שוכפלו הופצו בכל ניידות הסיור במרחב חיפה. באותו יום שישי ,בשעות הצהריים דיווחו כלי התקשורת על היעדרותה של הדס. במהדורת החדשות ברדיו ביום ששי בשעה 2 אחה"צ הודיעה המשטרה כי היא מחפשת אחר נהג אולדסמוביל שלקח "טרמפ" את הדס וחברתה נילי מטרמפיאדת גלילות לכיוון חיפה, מתוך תקווה שיוכל לסייע בקידום החקירה. .נהג -בעל רכב האולדסמוביל טילפן למשטרה וחוקרי המשטרה הגיעו לביתו . מחקירה התברר כי אין לו וגם לא לשני הגברים האחרים שנסעו עמו ברכב חלק בהיעלמותה של הדס.

צוות חקירה מיוחד לחקירת היעלמות החיילת

המשטרה הקימה צוות חקירה מיוחד(צח"ם) לחקירת היעלמותה של החיילת בראשותו של סנ"צ יעקב לוין ממשטרת חיפה. במקביל קיבוץ כפר מסריק הקים מטה חירום בראשות מזכיר הקיבוץ יאיר בר-דוד ורכז הקיבוץ גיורא מסד ובשבת, יומיים לאחר שנעלמה, הכריז הקיבוץ בתקשורת על פרס בסך מיליון שקלים למי שיביא לאיתורה של הדס קדמי. גם התנועה הקיבוצית נרתמה למאמץ החיפושים.

למחרת ביום שבת ה-1 בדצמבר 84 התרחב מבצע הסריקות והחיפושים לכל אזור הגליל המערבי והכרמל ולאזורים אחרים בארץ . היה זה מבצע חיפושים חסר תקדים בגודלו ובהקיפו. נטלו בו חלק אלפי אנשים בהם תלמידי מוסדות חינוך של התנועה הקיבוצית ומתנדבים מכל רחבי הארץ וכן מאות רבות של אנשי משקים , אנשי צבא ומשטרה, בחיפושים השתתף מסוק של חיל האוויר. המחפשים נעזרו בגששים ובכלבי גישוש. בשלב מסוים כשהדס לא נמצאה חברי קיבוצים פנו לאורי גלר ופאר פסיכולוגיים אחרים .אולי מכאן תבא הישועה.

צמרת המשטרה :המפכ"ל רב ניצן אריה איבצן, ראש אגף החקירות ניצב יחזקאל קרתי וקציני משטרה בכירים נוספים הגיעו לקיבוץ ולחפ"ק לעקוב מקרוב אחר החיפושים.

המשטרה וצה"ל פרסמו בכלי התקשורת את תיאורה של הדס : "בת 20, בעלת שער שחור ועיניים חומות. גובהה 163 בעת היעלמה לבשה מדי צה"ל. בידה היה תיק שחור וכן נשאה תרמיל גב אדום. דבר היעלמה והחיפושים אחריה סוקרו בהרחבה בכלי התקשורת ואף בכותרות ראשיות .

שבוע אחרי היעלמותה של הדס קדמי החיפושים הרשמיים הופסקו. המשטרה הודיעה כי החיפושים יעברו למישור המודיעיני.

במהלך החיפושים התגלה ליד המקום בו ירדה הדס ממכונית אולדסמוביל צרור מפתחות שהוכח כי הם שייכים לחיילת. המשטרה העריכה כי במקום זה נחטפה נאבקה בחוטפיה ונגררה לרכב שעצר לה שהמתין בסמוך. האווירה במדינה באותם ימים הייתה מתוחה יצוין כי שלושה שבועות לפני היעלמותה של הדס נעלם ב-7.11.84 חייל חיל האוויר דוד מנוס לאחר שנסע מתחנה מרכזית מחיפה לביתו במרכז הארץ .(לימים התברר כי נחטף על ידי חוליית מחבלים והומת בחניקה א.א ) העובדה שהחיילת נעלמה בכ"ט בנובמבר- יום החלטת עצרת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות והכרה למעשה בקיומה של המדינה היהודית כמדינה ריבונית .העלתה חשד בקרב חוקרי המשטרה וגורמי הביטחון שהיעלמותה של הדס קשורה לרקע לאומני חבלני וכי נחטפה או נרצחה על ידי חוליית מחבלים.

מציאת גופתה

גופתה של הדס התגלתה כשבועיים לאחר שנעלמה ב-11 בדצמבר 1984 בשעות הצהרים ביערות הכרמל, ליד קיבוץ בית-אורן. הגופה התגלתה באקראי על ידי חיילים שהתאמנו באזור באימוני ניווט כשהיא מוסתרת מתחת לסבך שיח בערוץ ואדי. למקום הוזעקו אנשי צוות החקירה והמעבדה לזיהוי פלילי .

בבדיקה נתגלה כי הדס קדמי נרצחה בחניקה ונאנסה וכי ככל הנראה היא נרצחה על-ידי יותר מאדם אחד. גופתה נגררה למרחק של כמה מאות מטרים אל סבך שיח הגופה ונמצאה קשורה כפותה בחבל בשתי רגליה. המקום בו נמצאה הגופה מרוחק כ-10עד 15 דקות נסיעה ברכב מצומת הים בו ירדה מהטרמפ מרכב אולדסמוביל ביום בו נעלמה. לחוקרים לא היה ברור בוודאות מוחלטת אם הרצח הוא על רקע פעילות עוינת או על רקע מיני- פלילי .אולם מקורות ביטחוניים העריכו בסבירות גבוהה כי הרצח בוצע על ידי חולית מחבלים שפעלה ברחבי הארץ וכי כידוע שיטת "טרמפ למוות" הוא כרטיס כניסה לאירגוני מחבלים, יצוין כי לא רחוק ממקום מציאת גופתה של הדס באזור בית אורן נמצאה שנתיים וחצי לפני כן ביוני 82 גופתה של הצעירה דפנה כרמון.

מפקד המרחב מודיע להורים על מציאת גופת בתם

מפקד משטרת מרחב חיפה תת ניצב עמית משולם הגיע ביום מציאת הגופה אחרי הצהריים לקיבוץ כפר מסריק עם קציני מטהו ומסר באופן אישי את ההודעה על מציאת הגופה להוריה של הדס,עזה ואיציק קדמי.

הדס נולדה בכפר מסריק. נכדה לוותיקי הקיבוץ .למדה בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון בכפר מסריק. היא הייתה חברה בתנועת "השומר הצעיר". באתר "יזכור" של משרד הביטחון מספרים כי הדס אהבה ספורט, ושיחקה כדור-עף בקבוצת "הפועל נעמן". ביולי 1983, לאחר שלמדה ערבית במרכז "גבעת חביבה" התגייסה הדס ושירתה בחיל המודיעין. היא עברה כמה קורסים, המשיכה להשתלם בערבית וסיימה קורס מש"קיות. במרס 1984 עלתה הדס לדרגת רב"ט, ובנובמבר אותה שנה עלתה לדרגת סמל. מכריה מספרים על בחורה איכותית וערכית ,ישרה ,רגישה לצדק חברתי, חברותית ,מוכשרת ואינטליגנטית אהובה על כל מי שהכיר אותה .

למחרת (12.12.84)הובאה הדס קדמי לקבורה בטקס צבאי בבית העלמין בקיבוצה כפר מסריק. בהלוויה השתתפה קצינת חן ראשית אל"מ אמירה דותן . זיו, חברה של הדס, בן קיבוץ גבעת חיים ספד לה: ובין השאר אמר: " הפכנו לנפש אחת וגוף אחד, וכאבי נורא שאת נלקחת ממני... בלעדייך עולמי יהיה שומם. לא אבין שבמקום חתונה יש הלוויה. אוהב אותך ולעולם לא אוכל לשכוח".

מאות נחקרו בפרשת הרצח

המשטרה פתחה בחקירה מקיפה בניסיון לפענח את הרצח והטילה איפול על פרטי החקירה .במסגרת החקירה הפעילה המשטרה מערך מודיעני נרחב, חקרה מאות בני אדם יהודים ובני מיעוטים ועצרה עשרות רבות של חשודים במעורבות ברצח אולם חלקם הגדול שוחרר והיו מעצרי שווא רבים. נערכו חיפושים בבתי חשודים . בין העצורים, ד"ר לפיזיקה ב"טכניון" שפנה למשטרה והציע רעיונות לפיענוח הרצח. הוא נעצר ב1986 ונכלא במשך כשבועיים לאחר שלטענת המשטרה "החשוד יודע פרטים על הרצח שידועים רק לרוצח ולחוקרים" .לבסוף שוחרר.

למרות החקירה המקיפה בה נטלו חלק עשרות חוקרים חקירת מאות חשודים לא פוענחה פרשת הרצח ונותרה בעינה התעלומה מי רצח את הדס קדמי ומה המניע לרצח .

בעקבות הרצח הדס קדמי הוציא צה"ל פקודות חדשות האוסרות על חיילות לנסוע בטרמפים בשעות החשיכה. המשטרה הצבאית פתחה במבצע לעצור את נסיעת החיילות בטרמפים בלילה. שוטרים ושוטרות של המשטרה הצבאית עברו בטרמפיאדות ומסרו לחיילות על הפקודות החדשות.

‏