מלון "יסמין האוס" ההיסטורי בירושלים

 

בית יסמין האוס צילום: אלי אלון

מלון "יסמין האוס" ההיסטורי בירושלים   

מאת:אלי אלון

מלון "יסמין האוס" או "בית יסמין" הוא בנין היסטורי הנמצא בפינת הרחובות חובבי ציון 21,ורחוב לב העיברי 5 בשכונת טלביה בירושלים.

עברתי בימים אלה ברחוב לב העיברי והבחנתי בבניין האבן הגדול החריג במראהו וסגנונו ביחס לבתי הסביבה. הבניין בנוי בסגנון מזרחי מסורתי. את חלונות המבנה ומרפסותיו מעטרות קשתות. במרכז המבנה כיפה, ומעל אגפיו הצדדיים עיטור חומה משונן. ובשל כך מזכיר במראהו את חומות ירושלים. כיפת הבניין היא יוצאת דופן בשכונת טלביה, והבניין היה המבנה היחיד בשכונה שבראשו כיפה. מדובר במבנה מעניין שרבים לא מכירים. מעולם לא נתקלתי בבית זה. הוא סיקרן אותי עצרתי לידו וצילמתיו.

מברור שערכתי אודות המבנה ומקריאה בכיתוב בשלט מורשת שהוצב בחזיתו, אני למד כי המדובר במבנה שהוקם בשנות ה-30 של המאה ה-20 כבית דירות להשכרה על ידי ד"ר תאופיק כנעאן ,רופא ערבי נוצרי דמות ידועה בתולדות ירושלים.

לאחר מספר שנים מיום הקמתו הפך המבנה לבית ספר אשר נוהל על ידי מסדר אחיות מהעיר אִיוֵורֵיאַה  שבאיטליה. בית הספר כלל בית ספר לבנים ולבנות וגן ילדים.  הנזירות הביעו  תמיכה במפלגה הפשיסטית ששלטה דאז באיטליה בראשות הרודן  בניטו מוסוליני  ובמרכז בית הספר ניצבו תמונותיו של  בניטו מוסוליני, של האפיפיור באותה עת פיוס ה-11, ושל מלך איטליה ויטוריו אמנואלה השלישי. בתחילת מלחמת העולם השנייה, אסרו שלטונות המנדט הבריטי את הנזירות, וכלאו אותן בכנסיית מנזר ההלקאה שבעיר העתיקה, זאת בשל דעותיהן הפוליטיות ותמיכתם במשטרו הפשיסטי של מוסליני באיטליה. כידוע בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה לחמה איטליה הפשיסטית בנאמנות לצד גרמניה הנאצית .

בית מלון "יסמין האוס"

לאחר סגירת בית הספר של הנזירות מאיטליה פעל במבנה מתחילת שנות ה-40 עד מלחמת העצמאות ,בית מלון קטן (פנסיון)ובו שבעה חדרים שנקרא "מלון יסמין האוס" (Jasmin House Hotel) על שם יסמין בתו של ד"ר תאופיק כנען  מקים ובעל המבנה. התגוררו בו בעיקר פקידי המנדט הבריטי, וכן עיתונאים בריטיים. בשנת 1947 התכנסו בבניין חברי ועדת אונסקו"פ של ארגון האומות המאוחדות אשר באו לבקר בירושלים על מנת לחקור ולגבות עדויות כדי להכריע בשאלת סיום המנדט הבריטי ועתידה של ארץ ישראל  ולבחון את האפשרות להמליץ על חלוקת ארץ-ישראל

מאחר ותאופיק כנען היה בעל נתינות גרמנית הוא נעצר ונכלא עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והבית הועבר לבעלותם של ח'ליל חדאד ובשארה חדאד - משפחה נוצרית אמידה, על מנת שלא יוחרם כנכסי אויב. המידע מסתמך על שלט מורשת שניצב בחזית הבית.

סיפורו  של ד"ר תאופיק כנעאן

מאחורי ד"ר תאופיק כנען מקים "בית יסמין" סיפור חיים מעניין השזור בתולדות ירושלים .על פי הויקיפדיה כנעאן נולד ב-1882 בעיירה בית ג'אלא עיירה, הסמוכה לבית לחם. למשפחה נוצרית אמידה ששורשיה בסוריה.הוא למד בבית הספר של בית היתומים שנלר בירושלים, את לימודי הרפואה סיים באוניברסיטה האמריקנית בביירות. כשחזר לירושלים הצטרף ד"ר כנען ב-1905 לצוות בית החולים הגרמני בירושלים. בנוסף עבד כרופא בבית החולים שערי צדק תחת ניהולו  של מנהל בית החולים האגדי ד"ר וולך .שפתם המשותפת הייתה גרמנית.

 בשנת 1912 נשא תאופיק  לאשה את מרגוט איילנדר ילידת גרמניה. באותן שנים רכש בית בשכונת מוסררה ופתח בו מרפאה פרטית, המרפאה הפרטית היחידה בבעלות ערבית בירושלים.

בתקופת  מלחמת העולם הראשונה שירת  כנעאן בצבא האימפריה העות'מאנית כרופא בנצרת והסביבה ולאחר מכן כמנהל מעבדות הצבא בחזית סיני ורצועת עזה. עם תום מלחמת העולם הראשונה התמנה  ב-1919 למנהלו הרפואי של בית החולים הנסן למצורעים. בבית חולים זה ערך כנעאן מספר ניסויים פורצי דרך בטיפול במחלה.כמו כן חקר את מחלת השחפת בארץ ודרכים להילחם בה . לצד עבודתו כרופא היה מעורב בחיים החברתיים והתרבותיים של ירושלים המנדטורית, הוא היה חבר הנהלת ימק"א ירושלים, כדובר אנגלית וגרמנית על בוריין אירח בביתו את הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט, נלסון גליק וקתלין קניון ויצא עמם לחפירות,

 ד"ר כנען, ונודע כמתנגד חריף של הציונות .בשנת 1933 עמד בראש משלחת רופאים ערבים שדרשה משלטונות המנדט להגביל את מתן רישיונות העבודה לרופאים יהודים. הוא היה  פעיל אידאולוג ודובר מרכזי של התנועה הלאומית הפלסטינית כתב והעיד נגד הציונות מול ועדת פיל.

כנען היה ארכאולוג חובב שימש גם כהיסטוריון וסופר, ופרסם ספרים בנושאים פוליטיים בשם "הסכסוך בארץ השלום", ו"בעיית ערביי פלסטין .בספריו כתב  כי  הבעיה הפלסטינית נובעת מקשר בין הציונות לאימפריאליזם הבריטי לדחוק את הילידים הערבים מעל אדמתם. הוא תקף את הטענה  לפיה רק היהודים הביאו קידמה לארץ ישראל וציין כי השתמשו בעבודה ערבית זולה מאוד לשם צבירת הון וכן שגם ערבים עסקו בייבוש ביצות (למשל בנחל נעמן, בטנטורה ועוד)

גם אשתו מרגוט ואחותו בדרה היו פעילות פוליטיות וייסדו בירושלים ב-1934 את "ועידת הנשים הערביות".

לאחר קום המדינה בשנת 1950 התמנה ד"ר כנען  למנהל בית חולים "אוגוסטה ויקטוריה" בית חולים לפליטי המלחמה, אותו ניהל עד לשנת 1956, ד"ר כנען נפטר ב-7 בינואר 1964. ספרייתו הגדולה הועברה לאוניברסיטה העברית. לכנעאן ואשתו נולדו ארבעה ילדים, תאו, נדה, ליילה ויסמין. בשנת 1954 נהרג בנו הארכאולוג תאו בעת חפירה בעיר הירדנית ג'רש. בנותיו עברו להתגורר באירופה, מספרים כי בתו ליילה, שהייתה חברתה הטובה של רות דיין עוד מילדותן המשותפת בשכונת מוסררה, ביקרה בארץ מספר פעמים.

"לב העיברי"

מבנה מלון "יסמין האוס" שוכן כאמור ברחוב לב העיברי 5. הרחוב נקרא על שם ספרו  "לב העיברי" של הרבעקיבא יוסף שלזינגר  יליד הונגריה (1873)שדגל בהתיישבות בארץ ישראל ובחקלאות, תמך בהקמת בתי חרושת וגדודי שמירה, והיה מהראשונים שפעלו באופן מעשי לרכישת אדמות ולפיתוח החקלאות בארץ  

חוקר הספרות וההיסטוריה פרופ' דוד אסף מציין בבלוג שלו "עונג שבת" וכי הכותר של הספר נכתב בכוונה 'עיברי' ולא 'עברי', משום שאלו הם ראשי תיבות שמו: עקיבה יהוסף בן רבי יחיאל.

 

 

אסון משאית התחמושת" [1970]

                                                                שלד המשאית צילום ניר מאור ויקיפדיה 

"אסון משאית התחמושת"[1970]

מאת: אלי אלון

55 שנים ל"אסון משאית התחמושת" באילת  

לפני 55 שנים ב-23 בינואר 1970, התרחש אסון כבד באילת . 19 חיילים וחמישה אזרחים עובדי צה"ל נהרגו ו42 נפצעו חלקם קשה כאשר משאית טעונה במוקשים וחומרי נפץ התפוצצה בשעת פריקתה מנחתת חיל הים ששבה ממבצע האי שדואן". האסון כונה לימים "אסון משאית התחמושת" בין הרוגי האסון, סרן יעקב ברק שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון משחתת אילת. הוא השתקם וחזר לשרת בחיל-הים, אולם מצא את מותו באסון משאית התחמושת קצת למעלה משנתיים לאחר שנפצע.

רקע לאסון

ב-22 בינואר 1970 ימי תקופת ההתשה, פשט כוח צנחנים של צה"ל בסיוע כוחות מיחידות נוספות על אי-האלמוגים המצרי שדואן, שנמצא מדרום לשארם א-שייח. באי היה מגדלור ומערכות מכ"ם והיה מוצב כוח צבא מצרי. חיילי צה"ל הוטסו למקום משארם א-שייח במסוקים, השתלטו על האי טיהרו את האי מהכוחות המצריים ושהו בו כ-32 שעות לערך. לוחמי צה"ל לקחו בשבי כ-60 חיילי אויב ואף לקחו ממנו שלל מכ"מ ימי. מטרות המבצע שנקרא בשם הרשמי  "מבצע רודוס".היו לקיחת שבויים מצריים כ"קלפי מיקוח" והמשך התשת הצבא המצרי . במהלך הפשיטה נהרגו שלושה מחיילנו ושבעה מחיילנו נפצעו לחיל המצב המצרי באי היו שלושים הרוגים. בתום הפשיטה חזר הכח ארצה.

יום לאחר המבצע, ביום שישי 23 בינואר 1970, הפליגה משארם א-שייח לאילת נחתת חיל-הים אח"י בת-שבע, כשעל סיפונה חיילים וציוד צבאי ששימש לפעולת צה"ל באי שדואן. בין השאר הובאו בסיפונה הקרקעי של הנחתת משאיות עמוסות תחמושת ובכלל זה מוקשים וחומרי נפץ שפונו מהאי שדואן במהלך הפעולה. על-פי עדויות חיילים שפורסמו בזמנו, המוקשים הונחו ברישול משהו, ללא אמצעי בטיחות הנדרשים.

פיצוץ אדיר שהחריד את כל העיר

לאחר הפלגה, שנמשכה כיממה, והתנהלה בים שקט נכנסה נחתת אח"י בת שבע בשבת 24 בינואר 1970 סמוך לשעה 4  אחר הצהרים לחוף  מדרום לנמל הצבאי באילת. ושם החלה  בפירוק והורדת המשאיות וחומרי הנפץ  שהיו על סיפונה.

המשאיות הראשונות העמוסות והכבדות, התקשו בצאתן מהנחתת לעבור בחול שעל החוף  וגלגליהם הסתובבו על מקומם ויצרו בור בחול. סביב המשאיות התקהלו מספר חיילים, נגדים וקצינים וכמה מעובדי מספנת חיל-הים. שנקראו   לסייע בפעולת הורדת הציוד והמשאיות מהנחתת.  איש מהם ודאי לא תיאר לעצמו את האסון הקרב ובא וכי תוך דקות אחדות יהפוך המקום לשדה קטל אחת המשאיות שירדה מהנחתת , כנראה האחרונה מבניהן, נפלה מדלת הנחתת אל בור שנוצר במקום כתוצאה מהתחפרות המשאיות הקודמות בחול. הטלטול הפתאומי של המשאית הפעיל, לפי הערכה את אחד מהמוקשים שהיו על המשאית  וגרם לפיצוץ של כמה טונות חומרי נפץ שהיו עליה נשמע פיצוץ אדיר . במקום הפיצוץ עצמו עלתה להבת אש ורסיסי מתכת ועץ עפו לכל עבר. מאזור ההתפוצצות היתמר ענן שחור שנראה למרחוק. מהמשאית נותרו שרידים בלבד.

הפיצוץ האדיר החריד את כל העיר. עד היום רבים מתושבי אילת שהייתה אז בתחילת שנות ה-70 ישוב קטן יחסית, לא ישכחו את אותה שבת בה התרחש האסון הנוראי ואת הרעש המחריד שזעזע את העיר.

 

בית חולים יוספטל לא היה ערוך

ראשוני הפצועים הגיעו לחדר המיון בבית חולים יוספטל כ-10 דקות לאחר הפיצוץ. תושבי אילת נרתמו לפעולות החילוץ והעבירו במכוניותיהם חלק מהפצועים. בית חולים יוספטל נכנס לכוננות חרום. הייתה זו כאמור שבת בצהריים, רופאים ואחיות הוזעקו מבתיהם. המחזות והמראות היו קשים. הפצועים שכבו על שמיכות ומילאו את כל המקומות הפנויים בבית החולים. תושבי העיר נקראו זמן קצר לאחר האסון לתרום מנות דם ונמסר כי ההיענות הייתה רבה ונתרמו כ-150 מנות.

מרבית הפצועים סבלו מכוויות קשות, מההדף החזק ומפגיעה של רסיסי עץ ומתכת ואף מקטיעות. רופאים שהגיעו למקום וטיפלו בפצועים סיפרו כי מעולם לא נתקלו בכמות כזאת גדולה של נפגעים קשה באירוע אחד. בית החולים שהיה אז קטן יחסית לא היה ערוך ומסוגל לטפל כראוי בכמות הנפגעים הקשים וסוגי הפציעות מהם סבלו. כך למשל, לא ניתן היה לקבל בו טיפול כירורגי ראוי שדורש חדרי ניתוח מצוידים במיכשור מתאים . בערב הגיעו לאילת במטוס חיל-האוויר צוותי רפואה ממרכז הארץ. עוד באותו לילה העבירו מטוסי תובלה של חיל-האוויר חלק מהפצועים לטיפול בבתי חולים תל השומר, בלינסון והדסה. למחרת אירוע האסון, ביום ראשון 25 בינואר הגיעו לנמל אילת צוותי חיל הנדסה שסרקו ביסודיות את שטח מקום הפיצוץ וסביבתו כדי לאתר ולפרק מוקשים וחלקי חומרי נפץ שהתפזרו בשטח.

מהאסונות הכבדים בתקופת מלחמת ההתשה

למקום האירוע הגיעו הרמטכ"ל רב אלוף חיים בר לב, ראש אג"מ האלוף דוד אלעזר, אלוף פיקוד דרום אריאל שרון, מפקד חיל-הים האלוף אברהם בוצר, הרב הצבאי הראשי האלוף שלמה גורן וקצינים בכירים נוספים. היה זה אחד האסונות הכבדים בתולדות צה"ל בתקופת מלחמת ההתשה. באסון קיפחו חייהם 24 איש - 19 חיילים, נגדים וקצינים ו-5 עובדי מספנת חיל-הים. עשרות נפצעו ונושאים את צלקות האסון בגוף ובנפש. .כאמור  בין הרוגי האסון, סרן יעקב ברק שנפצע קשה באוקטובר 1967 כשהיה על סיפון משחתת אילת. הוא השתקם וחזר לשרת בחיל-הים, אולם מצא את מותו באסון משאית התחמושת קצת למעלה משנתיים לאחר שנפצע

ואלה רשימת הנספים והשתיכותם החיילית 

חיל-הים אילת, רב"ט זאב זלמן בוגץ' - חיל השריון,סמל שמחה ברנר אח"י - עציון גבר,סרן ברק יעקב - בסיס אילת, אע"צ לייב דויטש - מספנת חיל-הים אילת ,רב סמל יהודה הררי (סרנגה) - אח"י בת שבע, טוראי אברהם חדידה - אח"י בת שבע,רס"ל ישראל יעקב - נגד רכב בסיס אילת,רב"ט יעקב יצחק כהן - חיל תקשוב (חיל הקשר כנראה א.א),טוראי משה מימון - חיל-הים,רב סמל ישעיהו מילר - חטיבת הצנחנים, אע"צ מנשה מלמד - מספנת חיל-הים אילת,סמ"ר משה מעין (שטיין) - אח"י עציון גבר,סרן שאול נגר - חטיבת הצנחנים, רב"ט ששון ניאזוף - חיל תקשוב, אע"צ זולי נשאור - מספנת חיל-הים אילת,רב"ט יעקב סולימאן - אח"י בת גלים,רב סמל יגאל סופר - חטיבת הצנחנים,רב"ט ברוך סמוחה - חיל תקשוב, טוראי שמואל פוזנר - חיל לוגיסטיקה,טר"ש יורם פלק - חיל-האוויר, סמ"ר קופצ'ק גרשון-שמחה - אח"י עציון גבר אע"צ נסים אולוק - מספנת חיל-הים אילת, טוראי יהורם אלפי - אח"י בת שבע,אע"צ סעדיה אלקיים- מספנת אילת .

מסקנות ועדת החקירה

זמן קצר לאחר האסון מינה הרמטכ"ל דאז, חיים בר לב ועדת חקירה לבדיקת ובירור  נסיבות האסון בראשות אל"ם דוד לסקוב קצין בכיר בחיל ההנדסה. הוועדה קבעה במסקנותיה כי ההתפוצצות אירעה בעקבות חלק ממוקש שנשבר בעת שיצאה המשאית מהנחתת ; התברר כי לפני שהמשאית עמוסת חומר הנפץ עלתה על הספינה היה על האחראים להעמסתה להקפיד לפרק את המנגנונים מן המוקשים, אך על-פי מסקנות הוועדה הם לא עשו כן.

בעקבות המלצות ומסקנות ועדת חקירה זו  הוגשו בבית הדין של פיקוד המרכז כתבי אישום באשמת גרימת מוות שלא בזדון, בפציעה וברשלנות כנגד חמישה נאשמים, ארבעה קצינים וסמל אחד שהיו מעורבים, על-פי כתב האישום, בהעמסת המשאית בחומרי נפץ בניגוד לנהלי הבטיחות. מתוך החמישה הרשיע בית הדין שני נאשמים, קציני הנדסה, סגן וסגן-משנה. כאשמים במחדל. הסגן נדון ל-18 חודשי מאסר ואילו על הסגן משנה הוטלו 9 חודשי מאסר. שאר הנאשמים, שני קצינים וסמל, זוכו מאשמה.

 

אחרי 50 שנה אנדרטה לזכר הרוגי האסון

סיפור אירוע פיצוץ משאית התחמושת  נשכח עם השנים ויש אומרים כי הוצנע ואולי אף הושכח במכוון. אחרי הכל אסון קטלני מיותר זה אינו לתפארת צה"ל ולא מן הנמנע כי באותה תקופה היה רצון מצד ראשי צה"ל ומערכת הביטחון להרחיק מהתודעה הציבורית את סיפור המחדל וזה אולי אחד ההסברים  שלא הוקמה אנדרטה לזכר הרוגי האסון במשך יובל שנים. התחושה בקרב המקורבים לפרשה שהאחראיים למחדל זה מהדרגים הבכירים לא נתנו את הדין.

לפני מספר שנים התארגנה קבוצת אנשי חיל-הים חברי עמותת יוצאי הנחתות  ובראשם, אל"מ (מיל) מייק אלדר, לשעבר מפקד פלגת הנחתות, ונוספים בשיתוף בני משפחות ההרוגים, במטרה להנציח זכר נספי האסון באנדרטה וכמו כן לספר את סיפורה של נחתת בת שבע ובמאמץ לא קטן הצליחו לבסוף לשכנע את עיריית אילת לאשר הקמת אנדרטה לזכר הנספים. רק בינואר 2018 אישרה מועצת העיר אילת את הצבתה של אנדרטה להנצחת הרוגי האסון .לא הרחק   מהמקום בו  אירוע פיצוץ המשאית. את האנדרטה בדמות סלע גדול עליו שלט הנצחה ובו שמות כלל הנופלים לרבות חמשת עובדי צה"ל האזרחים תיכנן ועיצב  האדריכל גבי מגן .את תכנון הפיתוח והנוף של האנדרטה תכנן האדריכל יהודה פרחי שאחיו יוסי פרחי היה צוללן בצוללת דקר ונספה באסון טביעתה .  

 בינואר 2020 , 50 שנה לאחר האסון הנורא  נחנכה האנדרטה  בטקס מרגש בהשתתפות נציגי חיל-הים, צה"ל, עיריית אילת וכמובן בהשתתפות בני משפחות הנספים שאותרו לפחות בחלקם והגיעו מכל רחבי הארץ.

 

 קרדיט צילומים שרידי המשאית צילום ניר מאור ויקיפדיה

.אנדטה צילום באדיבות אתי אשד

סיפורו של "מגרש אליצור" בבני ברק

                        סיפורו של "מגרש אליצור" בבני ברק

תחקיר וכתיבה : אלי אלון

מגרש הכדורגל "אליצור", המיתולוגי בבני ברק ששכן לצד רחוב השומר מול בית חרושת אוסם -היה יותר מסתם מגרש כדורגל והיווה ממש מוסד תרבותי חשוב בעיר חלק מנופה האורבני .

המגרש שימש כמגרשה הביתי של קבוצת הכדורגל אליצור בני ברק שהייתה אז קבוצת הכדורגל הדתית היחידה בארץ .מלבד משחקי כדורגל ותחרויות ואימוני ספורט נערכו כאן רבים מהאירועים והמופעים ההמוניים של העיר בני ברק ובהם טקסים ומצעדים של יחידות צה"ל בעיקר בימי העצמאות וימי הזיכרון עצרות ממלכתיות ועירוניות ועוד כהנה וכהנה אירועים ומופעים כאן נערך מידי שנה טקס סיום שבת הארגון של סניף בני עקיבא בני ברק. לרבים מתושבי העיר זיכרונות נוסטלגיים מהמגרש .

מספרת יעל טמבור תושבת שיכון ה' בבני ברק שהתגוררה ברחוב בר-אילן בסמוך למגרש: "אני זוכרת שמידי פעם, לקראת חג הפסח נערכו במגרש מתקני לונה פארק עם יריד של דוכנים מגוונים". משה כהן, שהתגורר אף הוא בשיכון ה' לא רחוק מהמגרש. נזכר בערגה בתקופה בה פעל המגרש: הוא מספר :"היו שנים שבמגרש היה מתמקם קרקס. אני זוכר היטב את האופנוענים על קיר המוות ואת הגלגל הענק וגם את מטבעות הכסף שהיינו מוצאים בשטח קיר המוות, לאחר שפרקו אותו, המטבעות שזרקו בהתלהבות לאופנוענים... "בימי העצמאות נערכו במגרש טקסים ומצעדים של יחידות צה"ל כפי שהיה נהוג אז בישובים שונים בארץ, כמו-כן שימש המגרש כמגרש משחקים והתכנסות של ילדי שיכון ה' והסביבה.

אחד האירועים הבולטים והידועים שזוהה עם המגרש ונערך מידי שנה היה מפקד הסיום ב"שבת הארגון" של חניכי סניף בני עקיבא בבני ברק מספר בתיה הירשוביץ חניכת סניף בני עקיבא בני ברק : "מנינו אז בסניף בין 850 ל-1000 חניכים."במוצאי "שבת הארגון" קיימו המוני החניכים תהלוכה מלווה בקולות תופים שיצאה מסניף בני עקיבא במרכז העיר דרך רחוב רבי עקיבא ורחובות נוספים עד למגרש אליצור ברחוב השומר. את התהלוכה ליוותה משטרה ומכבי-אש. במגרש הודלקה כתובת האש ונערך מפקד חגיגי שבסיומו הוכרז שם השבט החדש של אותה שנה.

התנגדות החרדים להקמת המגרש

על הקמת המגרש החליטה החליטה עיריית בני ברק בסוף שנות ה-50,בתמיכת חברי מועצת העיר אנשי "הפועל המזרחי" ומפא"י וזאת לבקשת מרכז אליצור להכשיר ולפתח במגרש ברחוב השומר בבני ברק מגרש כדורגל מסודר לקבוצת אליצור בני ברק לקראת משחקיה בליגה לכדורגל .קודם לכן שימש המגרש שטח משחקים כללי שכונתי. ההחלטה עוררה סערה בעיר. אנשי אגודת ישראל במועצת העיר רבנים וראשי ישיבות, הביעו התנגדות לפיתוחו של מגרש הכדורגל והקצאתו לאליצור, מחשש שגם חילונים בעיר יבקשו לשחק בו או יבקשו להקצות להם מגרש כדורגל משלהם ועלול להיגרם חילול שבת בעיר הקודש בני ברק.

בעיתון "הצפה" במדור "מכתבים למערכת"מתאריך, 20 באפריל 1959 מתפרסם מכתב החתום בשם "אליהו משה גנחובסקי, תושב בני ברק" (אני מעריך שמדובר באליהו-משה גנחובסקי שכיהן כחבר הכנסת מטעם חזית דתית מאוחדת והפועל המזרחי והיה תושב בני ברק א.א) וכך כותב אליהו משה גנחובסקי במכתבו : "הריני רואה חובה נפשית להביע באופן אישי את הסתייגותי מהחלטת עירית בני־ ברק ביזמת נציגי "הפועל המזרחי" לקבוע מגרש ספורט בתוך בני ברק... וזאת מתוך התנגדות גמורה לדעתם של כל רבני המקום וכל ראשי הישיבות שמפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים. בכל בתי הספר הממלכתיים דתיים יש מגרשי התעמלות וספורט. כמו-כן במרחק לא רב קיים האצטדיון(כנראה הכוונה לאיצטדיון ר"ג א.א) הסגור בשבת, וכמו-כן מגרשי ספורט ליד אוניברסיטה בר־ אילן. להקים מגרשי ספורט לראווה בתוך בני ברק- יש בזה משום פגם גדול ומשום התגרות ברוב התושבים הדתיים שבמקום".

כותב אחר במדור "מכתבים למערכת" ב"הצפה" באותו גיליון, המכנה עצמו "תושב בני ברק ותיק"(שמו המלא שמור במערכת): "הופתעתי לקרוא ה"ויצעקו" של אנשי ה"אגודה" בבני ברק נגד החלטת העירייה להקצות מגרש ספורט ל"אליצור". דומני, כי כל הצעקנות הזאת ריח בחירות נודף הימנה. אחרת אין להבין את ההתנגדות העיקשת. כאב לילדים בגיל בית הספר וכאחד התושבים הוותיקים של העיר. הריני מברך את הנהלת העירייה שסוף-סוף הבינה לרוחו ולצרכיו של הנוער הדתי והחליטה להקצות בשבילו מגרש ספורט. העדר מגרש ספורט בעיר הביא לידי כך שילדים שלנו יצאו לרעות בשדות זרים. הם לא ישבו בבית. הם כיתתו את רגליהם למגרשי, הפועל" ו"מכבי" שבסביבה ואין ספק שהפגישות עם החילוניים לא הוסיפו להם יראת שמיים...

למרות המחאות וההתנגדות מצד חוגים שונים בעיר, החליטה מועצת עיריית בני ברק להקים את מגרש הכדורגל ולהקצתו לשימוש קבוצת אליצור בני ברק. עבודות פיתוח המגרש כללו: הקמת "שערים חוקיים" סימון המגרש בסימנים הנדרשים ממגרש כדורגל חוקי ובהמשך הוקם יציע מושבים מאולתר בצד המערבי של המגרש. המגרש נחנך רשמית באוגוסט 1960 במשחק אליצור בני ברק מול אליצור תל אביב. התוצאה במשחק זה שחנך כאמור את המגרש הייתה "חגיגית" עבור שחקני בני ברק שהביסו את התל אביבים בתוצאה 0:4.

המגרש הענק גבל במערבו ברחוב השומר מול בית חרושת אסם , בדרומו –בחצר בית ספר "סגולה" בצפונו כמעט נשק לתחנת מכבאי אש ובמזרחו גבל עם בתי מגורים בשיכון ה'. ובצדו הצפוני מזרחי שכנה משחטת עופות פעילה.המגרש שימש גם מגרש פעילות של סניף תנועת הנוער עזרא ששכן ליד המגרש כמובן שהנוכחים במגרש חשו לא פעם בריחות החריפים שדלפו מבית חרושת אסם הסמוך ששכן כ-100 מטרים מערבית למגרש מעבר לרחוב השומר.

המגרש הביתי של אליצור בני ברק

המגרש שימש כאמור מגרשה הביתי של קבוצת אליצור בני ברק בכדורגל שהוקמה אי-שם בסוף שנות ה-50, והייתה בזמנו הקבוצה הדתית היחידה בארץ המשחקת כדורגל בליגה כלשהי,כאן קיימה הקבוצה את אימוניה ומשחקיה הבייתיים .האימונים נערכו לרוב פעמיים בשבוע.

.קבוצת אליצור בני ברק שיחקה אמנם בליגות נמוכות בליגה ד' ובליגה ג' אולם הייתה מקור לגאווה עבור לא מעט תושבים, חובבי כדורגל. אלה עקבו בעניין אחר תוצאות משחקי הקבוצה והיו מבניהם שהגיעו למגרש אליצור ברחוב השומר, לצפות ולעודד קבוצתם. המשחקים נערכו בימי שישי אחר-הצהריים.

מאחר שבית ספר סגולה היה צמוד ל"מגרש אליצור" ורק גדר ושער קטן (פתוח או פרוץ בדרך כלל) הפרידו בניהם המגרש היה חלק מבית הספר ושימש כמגרש משחקים של תלמידי "סגולה" . וכן מקום לשעורי פעילות גופנית של בית הספר זה.ריצות אתלטיקה וכיוצא בזה. מספר בוגר בית ספר סגולה :בהפסקות נהגנו לשחק במגרש כדורגל יחד עם המורה לחנוך גופני צביקה הרשקוביץ . צביקה הרשקוביץ' והיה חובב ספורט מושבע ואם אני לא טועה ספורטאי ומאמן בקבוצות אליצור .צביקה נטל חלק פעיל במשחק הכדורגל יחד עם התלמידים. פעם היה שוער, פעם היה חלוץ. כמו-כן השתתפו תלמידי סגולה בריצות הקפת המגרש ועוד. במגרש נערכו תחרויות ספורט בין מוסדות חינוך בעיר כמו למשל, משחק כדורגל בין בית ספר סגולה לביס" מעלות בעיר.

סופו של מגרש אליצור

בשנות ה-90 נהרס המגרש כחלק ממחיקת מוסדות תרבות צייוניים ועל חלק משטחו הגדול הוקם בית ספר חרדי לבנות ועל חלק אחר הקרוב יותר לרחוב השומר, הוקמה גינה ציבורית סוף עידן.

בצילום העליון Lמגרש אליצור בבני ברק טקס מפגן צבאי הנואם ראש העיר בני ברק ישראל גוטליב

בצילום התחתון יציע הקהל במגרש ברקע אפשר לראות את מפעל אוסם ברחוב השומר .

     בצילום: מגרש אליצור בבני ברק טקס  צבאי במגרש.שנות  הנואם ראש העיר בני ברק ישראל גוטליב  

צילום שותף על ידי נועם גוטליב

רחוב השומר בבני ברק: שינוי שם וצביון

 

רחוב השומר בבני ברק: שינוי שם וצביון

כתיבה ותחקיר: אלי אלון 

רחוב השומר בבני ברק הוא רחוב ראשי בעיר החוצה את מזרחה של העיר מצפון לדרום ,והוא כנראה הרחוב השני בגודלו בעיר ( אחרי רחוב רבי עקיבא) . תחילתו ברחוב ז'בוטינסקי מול פרדס כץ וסופו סמוך לצומת "קוקה קולה". שמו הראשון של הרחוב היה דרך תל ליטוינסקי ונקרא כך בשל היותו דרך ראשית שהובילה למושבה -שכונת תל ליטוינסקי. לימים שונה שם המקום לתל השומר על שם ארגון השומר ובעקבות זאת שונה שם הרחוב לרחוב השומר. לצד רחוב השומר ששכנו בית חרושת אוסם ובית ספר סגולה

בשנות ה-80 החליטה ועדת השמות העירונית של עיריית בני ברק להסב שמו והוא נחצה לשניים: חלקו הצפוני נקרא רחוב אהרונוביץ' ע"ש ראש העירייה השלישי של בני ברק וחלקו הדרומי יותר נקרא ע"ש הרב יוסף שלמה כהנמן שהיה ראש ישיבת פוניבז', אולם רבים, ובמיוחד הציבור החילוני עדיין מכנים אותו רחוב השומר.

בשנות ה-50 הוקם ממזרח לרחוב השומר שיכון ההסתדרות והוא אוכלס על-ידי עולים חדשים לא-דתיים. עד שנות ה-70 שימש רחוב השומר עורק תנועה מרכזי לנהגים מחוץ לעיר שהשתמשו בו כדרך קיצור חלופית לקטע-דרך בכביש 4 (כביש גהה) והייתה בו תנועה ערה של כלי רכב בכל ימות השבוע, כולל שבת.

הרחוב משנה צביונו

בסוף שנות ה-60 תחילת שנות ה-70 הוקמה בצידו המזרחי של רחוב השומר שכונה חרדית בשם "רמת אהרון". במחצית שנות ה-70 הוקמה לצידו המזרחי של רחוב השומר שכונה חרדית נוספת – שכונת "רמת אלחנן". אט אט החל משנה רחוב השומר והאזור סביבו את צביונו. הדיירים החילונים בשיכון ההסתדרות עזבו ברובם את העיר ובמקומם באו זוגות צעירים חרדים. הרחוב החל לקבל אופי חרדי מובהק. כבר בתחילת שנות ה-70 הושמעה דרישה מצד תושבים דתיים שהתגוררו לאורך רחוב השומר ובאזור סביבו, לסגור את רחוב השומר לתנועת כלי רכב בשבתות ובמועדים כדי למנוע חילול שבת בפתח בתיהם.

בנובמבר 1970, כך דווח בעיתונות דאז, הפגינו כשלוש מאות מפגינים בדרישה לסגור את רחוב השומר בשבתות. המפגינים חסמו את צומת הרחובות רבי עקיבא והשומר והפריעו לתנועת כלי הרכב, מכוניות הותקפו באבנים ואף נפגעו נהגים. לעומתם תושבי השכונות החילוניות שהתגוררו לאורך רחוב השומר התנגדו לסגירת הרחוב בשבתות בטענה כי ברחוב השומר יש גם שכונות חילוניות שתושביהן נהגו כל השנים לנסוע בכביש זה בשבתות.

כתוצאה מלחץ התושבים הדתיים ונציגיהם במועצת העיר. עיריית בני ברק תלתה במקום שלטים וכרזות המבקשים מהנהגים שלא לעבור ברחוב בשבת אולם פעילים חילוניים או תומכיהם הסירו את השלטים או שכיסו את השלטים בצבע.

הפגנות סוערות

בקיץ 1976 החלו באופן כמעט קבוע מידי שבת הפגנות בצומת הרחובות רבי עקיבא והשומר וכן במקטעים אחרים של רחוב השומר כמו בצומת רחוב השומר ומשה שרת (כיום רח' הרב פוברסקי) וזאת בדרישה לסגור בשבתות ובמועדים את רחוב השומר. חלק מההפגנות היו סוערות ואלימות. המפגינים החרדים חסמו את רחוב השומר בניגוד לחוק והפריעו לתנועה הסדירה של כלי הרכב ברחוב. במהלך ההפגנות התפתחו עימותים קשים בין מפגינים חרדים תושבי המקום והאזור לבין שוטרים וקבוצת תושבי המקום החילונים, שקיבלו תגבור מארגונים ופעילים. הדברים הגיעו לידי תגרות ידיים החלפת מהלומות והשלכת אבנים מספר נהגים ומפגינים אף נפצעו בעימותים אלה.

מולם התייצבו תושבים חילוניים שהתגוררו לאורך הרחוב וסביבו וקיבלו תגבור מפעילים ואנשי אירגוניים חילונים שדרשו לאפשר המשך נסיעת כלי רכב ברחוב השומר גם בשבתות ולא להיכנע לכפיה דתית. המשטרה בכוחות מוגברים ניסתה להרגיע את הרוחות וביצעה מעצרים ונקטה יד קשה אולם. ההפגנות נמשכו עוד חודשים רבים ומידי שבת חזרה על עצמה אותה תמונה: חסימת הכביש, קריאות גנאי כלפי נהגים, עימותים ומעשי אלימות בין המפגינים לתושבים ונהגים חילוניים.

עיריית בני ברק מחליטה לסגור את הרחוב

ב-24 יוני 1976 החליטה עיריית בני ברק בישיבה סוערת שנמשכה עד לשעות לילה מאוחרות לסגור את רחוב השומר לתנועת כלי רכב בקטע שבין רחוב שפירא לרחוב מצדה. ההחלטה התקבלה ברוב של 10 חברי הגוש החרדי, המפד"ל ונציג "הליכוד". שלושה נציגי "המערך" התנגדו ונציג שני של "הליכוד" נמנע. ההחלטה התקבלה חרף התנגדות לה מצד נציגי משרד התחבורה שנכחו בישיבה. ביצוע החלטה הוטל על מחלקת התנועה של העירייה.

מועצה עיריית בני ברק פנתה אל שר התחבורה ולמשטרת ישראל לאשר את ההחלטה ולסייע לעירייה בביצועה. שר התחבורה גד יעקובי מינה ביוני 1976 ועדה מיוחדת לבדיקת נושא מעבר כלי רכב בשבתות ברחוב השומר וזו קבעה ברוב קולות כי אין בסיס חוקי לסגירת הכביש בשבתות והמליצה שהרחוב יישאר פתוח לתנועת כלי רכב בשבתות ושהעירייה תציב בו שלטים שבהם יתבקשו נהגים שאינם תושבי השכונות הגרים לאורך הרחוב להימנע בנסיעה בשבת.

נציג המשטרה בוועדה סנ"צ יגאל מרכוס צידד בסגירת קטע מרוב השומר בנימוק כי הצורך להציב כל שבת כוח שוטרים מוגבר בכביש השומר מקשה ומכביד על המשטרה.

ועדת צ'רנובילסקי

ב-5-ביולי 1977 מינה מנכ"ל משרד התחבורה אהוד שילה ועדה ציבורית ועדת מומחים לבדוק את נושא סגירת רחוב השומר בראשה עמד עו"ד מקס צ'רנובילסקי שופט בית המשפט מחוזי לשעבר וחבריה פרופ' משה ליבנה מהטכניון ופרופ' אפרים טורגובניק. הוועדה המליצה לסגור לתנועת כלי רכב את כביש השומר בקטע שבין רחוב שרת לרחוב חבקוק. ההמלצות הוגשו לסגן השר במשרד ראש הממשלה ח"כ יורם ארידור. מזכיר מועצת פועלי בני ברק דוד זכות, מנציגי השכונות החילוניות לאורך רחוב השומר, האשים את הוועדה בביצוע אקט פוליטי חד-צדדי ולדבריו הוועדה הושפעה מההפגנות וההתפרעויות של החרדים והודיע כי הציבור החילוני לא יעבור לסדר היום ויגביר את מאבקו למניעת ביצוע המלצות הוועדה.

המחסום הקטלני

ביום שישי 24 יוני 1977 לפני כניסת השבת הקימה הציבה לראשונה המחלקה לעבודות ציבוריות של עיריית בני ברק מחסום ברחוב השומר פינת רחוב שרת (כיום רח' הרב פוברסקי) והוא הוסר למחרת במוצאי שבת 25 ביוני. המחסום היה מורכב משרשרת ברזל באורך כ-14 מטרים ובגובה 1.20 מטרים שנמתחה בין שני צידי הרחוב ומשתי גדרות מחסום שהוצבו במרכז הכביש. המחסום כנראה לא היה מואר כראוי, והיה ללא שלטי אזהרה כנדרש.

בליל שבת ה-2 ביולי 1977 בשעת לילה מאוחרת נהג דוד פטאווי בן 22 תושב רמת גן בג'יפ לנדרובר פתוח, מכיוון צומת "קוקה קולה" לידו ישב חברו הרצל עטיה בן 22 אף הוא תושב רמת גן בעברו שחקן נוער בקבוצת מכבי רמת עמידר, והשניים שוחחו בניהם. פטאווי התקרב למחסום במהירות המוערכת של 80-60 קמ"ש ולא הבחין במחסום. הרכב נתקל בעוצמה בשרשרת נהדף סטה שמאלה והתנגש בגדר אבנים של בית סמוך. שני הצעירים הוחשו לבית חולים בלינסון עטיה נהרג וחברו פטאווי נפצע קשה.

זעם וסערה ציבורית

האירוע הטרגי עורר סערה וזעם ציבורי והועלה לסדר היום בכנסת ובישיבת הממשלה. ראש ההמשלה מנחם בגין הביע צער עמוק על קיפוח חייו של הצעיר הרצל עטיה בתאונת המחסום ברחוב השומר והודיע כי מתנהלת חקירה לבירור נסיבות התאונה הקטלנית.

בסיום חקירת תאונת המחסום ברחוב השומר בה נהרג הרצל עטיה, החליטה פרקליטת מחוז המרכז עו"ד ויקטוריה אוסטרובסקי-כהן על הגשת כתב אישום נגד עיריית בני ברק כתאגיד ונגד וראש העיר ישראל גוטליב בגין גרימת מוות ברשלנות. דוד פטאווי שנפצע בתאונה הואשם בתחילה אף הוא בגרימת מוות ברשלנות בשל נהיגה במהירות לא סבירה העולה על המהירות המותרת.

המשפט נערך בבית משפט השלום בתל אביב התובעת במשפט הייתה עו"ד פנינה דבורין. גזר הדין ניתן בפברואר 1980 כשלוש שנים לאחר התאונה. שופט השלום בתל אביב אפרים שלו ציין בחומרה את העובדה שעיריית בני ברק החליטה למתוח את שרשרת השבת על דעת עצמה.

על ראש העיר נכתב: "בלהיטותו לרצות את הציבור הוא דרש למנוע בכל מחיר את התנועה בשבתות ברחוב השומר בבני ברק שכח את חובתו שהוא חב לשלומם של תושבי עירו והעוברים בתחומה דתיים וחילוניים כאחד". השופט גזר על ראש העיר 4 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 5000 ל"י.

השופט זיכה את נהג הרכב דוד פטאווי מאשמת גרימת מוות ברשלנות והרשיע אותו בשל נהיגה במהירות העולה על המהירות המותרת וגזר עליו 1000 ל"י. זמן קצר לאחר התאונה הסכים המפקח על התעבורה לסגור קטע מהכביש בשבתות ובג"ץ אישר את ההחלטה. עם הזמן הפך המקום חרדי כולו. כיום חוק העזר העירוני אוסר תנועה של כלי רכב ברחוב השומר בשבת

רחוב השומר בבני ברק צילום: אלי אלון