סגן כתריאל שוורץ ממושב צפריה -סיפור חיו

סגן כתריאל שוורץ ממושב צפריה -סיפור חיו    אבל כבד וזעזוע  עמוק פקד  את מושב צפריה שליד אור יהודה   עם  היודע דבר נפילתו של  סגן כתריאל שוורץ  בן המושב אהוב על כולם שגדל והתחנך  במושב בנם של אנשל ומאשה שורץ ממקימי המושב.     בתאריך 6 ביוני 1982  במלחמת לבנון הראשונה  בהובילו את כוחות השריון והצנחנים בגזרה המערבית של לבנון.ליד העיר צור  חשוף בצריח הטנק,  נפגע  כתריאל מירי צלף   והוא בן 19.5 בלבד בנופלו .  כתריאל שוורץ  נולד בשנת 1962 למד   .היה ילד בעל שמחת חיים הוא אהב חברים ,ספורט ,רכיבה על סוסים  נהיגה בטרקטור  ועבודה בשדות החקלאיים היה בוגר ישיבת בני עקיבא בנתניה.כתריאל היה אהוב על הכל .איכותי ואציל נפש . בצה"ל שירת כקצין שריון .                      אביו של     אנשל שוורץ ז"ל איש אהוב אוהב אדם ובעל שמחת חיים         ב-3 בינואר 2013 הלך לעולמו  אביו של כתריאל אנשל שוורץ ממקימי מושב צפריה. מכריו   מספרים על  איש אהוב, אוהב אדם ובעל שמחת חיים. איש  טוב לב ומסור למשפחתו ולכלל. בתו נבט סווירי תושבת העיר שוהם ועובדת משרד החינוך נשאה דברי הספד נרגשים לזכרו  ".אנשל , אנג'ל. כשמו כן הוא. מלאך. מלאך אנושי שכולו עטוף באהבה ואופטימיות גדולה המקרינה מעצמו לאחרים" אנשל ניצול שואה לא נתן לתלאות ולסבל שעבר בשואה לשבור אותו והקים ביחד עם רעייתו מאשה  אף היא ניצולת שואה את  ביתו במושב הדתי צפריה שליד אור יהודה.לזוג נולדו שני ילדים בת  נבט  (נבטה)בן  כתריאל. והנה כשהכל  נראה טוב ,פקד המשפחה אסון כאשר הבן כתריאל ילד אהוב , נפל במלחמת לבנון הראשונה סמוך לעיר צור בגזרה המערבית בלבנון מירי צלף.   .  .  ב25 נובמבר 2009 נערך ביד לשריון בלטרון טקס אזכרה של חיל השריון לחללי השריון. היה זה מפגש משפחות שכולות של עוצבות השריון   "עקבות הברזל" ו"יש"י" בסימן "זיכרון הדורות - ממשיכים בדרכם". בערב המרגש  נשאו דברים המח"ט של עוצבת "עקבות הברזל" אל"ם יגאל סלוביק ונֶבֶט סוירי-שוורץ, אחותו של כתריאל שוורץ ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה . להלן דבריה של נבט שוורץ .   דברי אחות שכולה: נֶבֶט סוירי-שוורץ בטקס אזכרה של חיל השריון לחללי השריון ב-6 ביוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל. אחי כתריאל שוורץ, קצין שריון צעיר בן 19.5 היה בין מובילי הכוח של חטיבה 211 בגזרה המערבית של לבנון, ובשעה 14:00 בצהריים נפצע והיה לחלל הראשון של המלחמה. הייתי בת 23 כאשר אחי היחיד כתריאל נהרג. הטלטלה המשפחתית הייתה נוראית. כמה אסונות הוריי עוד יכולים לספוג?!... האם ניצולי שואה שאיבדו את מרבית משפחתם מסוגלים לשמור על שפיות אחרי טראומה נוספת שכזו?... מסתבר שכן. אולם החיוכים הראשונים והשמחות האמיתיות של הורי התחילו רק כאשר נישאתי וילדתי את ילדי הראשון, כי השושלת ממשיכה, כי לשרשרת הדורות נוספות עוד חוליות של אהבה. לבננו הבכור קראנו בשם הסמלי אחיעד. לאחר סיום התיכון התנדב אחיעד לשנת שירות כמדריך בבית ספר שדה ואחר כך בחר לשרת בחיל השריון בחטיבה 401, החטיבה שאימצה את חטיבה 211 שבו שרת אחי כתריאל, וממוקמת גם היא במחנה ישי. בשבת האחרונה באנו לבקר את אחיעד במחנה ובהתרגשות הוא סיפר לנו כי גילה בסמוך לבסיס חורשה קטנה של עצים שניטעו לזכר הנופלים. הוא לקח אותנו לראות את העץ לזכר דודו שלא הכיר. כיום אני עומדת פה לפניכם בשני כובעים המשתלבים זה בזה. האחד - כחלק ממשפחת השכול של החטיבה בהיותי אחות לכתריאל, והשני בהיותי אם למפקד בחטיבה - כאימא של אחיעד. כאימא, היה לי קשה לקבל את בחירתו של בני להתגייס בדיוק למקום בו אחי שירת ונהרג. במשך 28 השנים האחרונות לטרון הייתה בשבילי מקום של שכול, של כותל הנופלים, של טקסי התייחדות והנצחה. ברקע מתנגן "אחי הצעיר יהודה" ואני לא מצליחה כבר לעצור את הדמעות. והנה בשנה האחרונה לטרון שינתה את פניה. המקום הפך למקור של גאווה משפחתית בטקסי הקורסים בשריון. בדיוק לפני שלושה שבועות ישבנו כאן, באמפיתאטרון, חייכנו, שלפנו עוגה וקפה והתרגשנו כאשר הכומתות נזרקו אל-על בסיום קורס המט"קים של אחיעד. לטרון מתערבבת לנו עם דמעה על כתריאל וצרור של תקוות ותפילות לאחיעד ולכל יתר חיילינו. גם הבן השני שלנו התגייס השנה ובחר לשרת ביחידה מובחרת. לא פעם אני שואלת את עצמי מאיפה אני שואבת את הכוח להיות אימא לשני חיילים בקרבי? כיצד הם בחרו במסלולים האלה מבלי להתלבט בכלל? מדוע אני לא מנסה לעצור בעדם? התשובה כנראה לא פשוטה. חשבתי, תהיתי והבנתי שדווקא מתוך ההתגברות על הקשיים והאתגרים אנחנו שואבים את העוצמה. מתוך הכאב הענק, מתוך כבוד ואהבה ליקירנו,החלטנו להמשיך ולבחור בחיים. בתוך כל שמחה שלנו מהול גם קורטוב של עצב עמוק, הטבוע וחרוט בתוכנו. אך אין לנו ברירות. אתם בדיוק כמוני מרגישים ומבינים שלא יתכן שיקירנו נפלו לשווא. עלינו מוטלת המשימה להמשיך להיות אופטימיים ולשמור על הארץ היחידה שלנו. השמירה אינה רק צבאית וביטחונית, השמירה של כולנו היא גם חינוכית, כלכלית, מוסרית וחשובה בכל היבט המשפיע על איכות חיינו. לפני שבועיים וחצי הצטרפתי למשלחת צבאית לפולין במסגרת "עדים במדים". הייתה זו חוויה ששטפה אותי בתובנות ובעוצמות אדירות. כאשר 200 חיילים, נגדים וקצינים בכירים צעדו בגאווה בשערי אושוויץ-בירקנאו, עם ספר תורה ודגל המדינה - לא נותרו הרבה עיניים יבשות בסביבה. הסתכלתי על כל החיילים מסביב - חיל השריון, חילות הים, האוויר, התותחנים, הצנחנים ואחרים. הפעם כבר הספקתי להכיר רבים מהם בשם, בתפקיד ובסיפור אישי. כל אחד שידר עוצמה ומנהיגות. הסבתי מבט לעבר גדרות התיל ותאי הגזים, חשבתי על הוריי ששרדו את התופת הזו. החזרתי מבט לעבר החיילים שלנו וצעקתי בתוכי בשקט עצור: "לא עוד!!!" צבטתי את עצמי ושאבתי כוחות. בהמשך הסתבר לי ששאיבת הכוחות הייתה הדדית. היו חיילים ששיתפו אותי בתחושות ואמרו כי באמצעות המשפחות השכולות שבמסע, הבינו את הקשר ההדוק בין השואה, התקומה, השכול, הזיכרון והחיבור לחיים והכוח. עוד חיזוק לתובנה כי המערכת הצבאית לא נוטשת, אלא זוכרת, מנציחה ומחברת את החוליות בשרשרת הדורות. כאן בדיוק אני רוצה להודות ולהביע כבוד והערכה לכל העושים במלאכה. למפקדים, לקצינות הנפגעים, לכל החיילים והחיילות מכל הדרגים, המקפידים ליזום מפגשים ולשמור איתנו קשר מחבק במשך כל השנים בבתינו, בבית העלמין, בטקסי התייחדות וזיכרון, בנופש למשפחות ובכל הזדמנות. השנים חולפות. החיילים של היום הם בגיל של אחי שאיננו, ובגיל של בניי שיבדלו לחיים ארוכים. ההורים מתבגרים ואנחנו האחים השכולים תופסים מקום חשוב בתהליך ההנצחה, בקשר המתמשך עם הצבא, במסרים ובכוחות שאנו מנחילים לדורנו ולדור ההמשך. הדמויות משתנות, אך המסר נשאר איתן. אנחנו כאן חיים וגאים בארץ שלנו בזכות האח שלי, הבן שלך, הבעל שלך, הדוד שלו... בזכות יקירינו שנפלו על הגנת הארץ, בזכות חיילים שלנו שאחראים לביטחוננו ביום ובלילה, בזכות החברים הטובים הממחישים לנו את ערכה וחשיבותה של הרעות האמיתית, בזכות הורינו - שהחליטו לבחור בחיים ובאופטימיות על אף הקשיים, בזכות הסבים והסבתות שלנו, בזכות שרשרת הדורות. בזכות כולנו יחד ובזכות כל אחד לחוד - כי כולנו, כן, כולנו רקמה אנושית אחת.   דף יזכור של משרד הבטחון לזכרו של סגן כתריאל שוורץ ז"ל