כתריאל עם אחותו נבט שוורץ
סגן כתריאל שוורץ ממושב צפריה -סיפור חיו
מאת:אלי אלון
אבל כבד וזעזוע עמוק פקד את מושב צפריה שליד אור יהודה עם היודע דבר נפילתו של סגן כתריאל שוורץ בן המושב בנם של אנשל ומאשה שורץ ממקימי צפריה .
כתריאל נפל ב 6 ביוני 1982 במלחמת לבנון הראשונה בהובילו את כוחות השריון והצנחנים בגזרה המערבית של לבנון.ליד העיר צור חשוף בצריח הטנק,הוא נפגע מיירית צלף ונהרג בן 19.5 בלבד היה בנופלו .
תולדות חיו
כתריאל שוורץ נולד בשנת 1962 לאנשל ומאשה שוורץ ממקימי מושב צפריה השוכן מזרחית דרומית לאור יהודה.הוא למד בבית הספר היסודי האזורי במושב חמ"ד וכשזה נסגר עבר ללמוד בבית ספר "מעלות" בבני ברק. , כתריאל היה ילד בעל שמחת חיים אהב חיי חברה אהב טבע ,ספורט ,רכיבה על סוסים נהיגה בטרקטור ועבודה בשדות החקלאיים.
לאחר שסיים לימודיו היסודיים, למד בישיבה התיכונית של "בני עקיבא" בנתניה. שם התבלט בכשרונותיו, הצטיין בלימודיו והתגלה כצעיר בעל כושר מנהיגות. הרבה להתעניין במקצוע המחשב, וקרא ספרות מקצועית בנושא זה. כתריאל היה הרוח החיה בכיתה, חביב על מוריו וחבריו, מבריק בשיחה, מעורה בחיי הפנימייה של הישיבה, אחראי, מוכן תמיד לבצע משימות שהוטלו עליו, בחיוך ובעינים קורנות, וזכה בתעודות הערכה רבות בתחומים לימודיים, חברתיים וספורטיביים.
עם סיום לימודיו התיכוניים התגייס כתריאל לצה"ל, באוגוסט 1980. שירת בחיל-השריון, עבר אימוני טירונות, הצטיין כצלף ונשלח לקורס מ"כים. במרס 1981, הועלה כתריאל לדרגת רב"ט. כעבור ארבעה חודשים, עלה לדרגת סמל ונשלח לקורס קצינים. טקס הגמר של הקורס התקיים במרס 1982, וכתריאל נבחר לבצע בתצוגת-האש את הירי בתותח ה"מרכבה", בפני קהל המוזמנים, הורים ומפקדי צה"ל. כתריאל עלה לדרגת סג"ם, והוצב כמ"מ בגדוד טנקי "מרכבה". בתפקידו כמפקד מחלקה, נהג כתריאל בחייליו כאב בוגר, דאג לצורכיהם והתעניין בבעיותיהם.
בהיערכות לקראת מלחמת שלום הגליל בחר בו מפקד גדודו כקצין שינוע עם פלוגת חי"ר בשדירה גדודית, אחרי הכוח המוביל את החטיבה. מפקד הגדוד הסביר את בחירתו בכתריאל: "הוא רציני, מבין עניין". יומה הראשון של המלחמה, 6.6.1982,כשהתקדם הגדוד ליד העיר צור, נהרג כתריאל מירי צלף. בן 19 שניםוקצת יותר הוא היה במותו.
כתריאל הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב. הותיר אחריו הורים ואחות.והמון חברים ומכרים כואבים.
מפקד פלוגתו סיפר עליו: "כתריאל הצטיין בשקט נפשי. החלטותיו היו בוגרות, התנהגותו - מופתית. אף פעם לא נראה כועס. האיש פשוט לא צעק. ידע להסביר שיקוליו בשקט ובהגיון. היה נעים לשוחח עמו, להתייעץ עמו. היה טוב-לב, נדיב, מוכן תמיד לעזור ולחלק את מה שהיה לו".
הנצחתו
משפחתו הוציאה לזכרו ספר, והקימה קרן מלגות להנצחתו. אולפנת "צפירה" הקדישה את אולם הקריאה בספריה לזכרו. חברי מושב צפריה הקימו את "בית כתריאל ואהרן" - בית עם ומועדון פעיל לזכרם של בני המושב שנפלו במערכות ישראל.
ב2014 נחנך בפארק לפיתוח מנהיגות בישוב שוהם מצפור נוף על שמו ולזכרו של כתריאל שוורץ כתריאל הוא אחיה של נבט סווירי, תושבת היישוב
כתריאל על הטרקטור במושב צפריה בחברת חבריו אף הם בני המושב אשר פאהן ואבי מושקוביץ
אחותו של כתריאל נבט סווירי בדברים שנשאה במפגש משפחות שכולות
ב25 נובמבר 2009 נערך ביד לשריון בלטרון טקס אזכרה של חיל השריון לחללי השריון. היה זה מפגש משפחות שכולות של עוצבות השריון "עקבות הברזל" ו"יש"י" בסימן "זיכרון הדורות - ממשיכים בדרכם". בערב המרגש נשאו דברים המח"ט של עוצבת "עקבות הברזל" אל"ם יגאל סלוביק ונֶבֶט סוירי-שוורץ, אחותו של כתריאל שוורץ ז"ל שנפל במלחמת לבנון הראשונה . להלן דבריה של נבט שוורץ .
ב-6 ביוני 1982 פרצה מלחמת שלום הגליל. אחי כתריאל שוורץ, קצין שריון צעיר בן 19.5 היה בין מובילי הכוח של חטיבה 211 בגזרה המערבית של לבנון, ובשעה 14:00 בצהריים נפצע והיה לחלל הראשון של המלחמה. הייתי בת 23 כאשר אחי היחיד כתריאל נהרג. הטלטלה המשפחתית הייתה נוראית. כמה אסונות הוריי עוד יכולים לספוג?!... האם ניצולי שואה שאיבדו את מרבית משפחתם מסוגלים לשמור על שפיות אחרי טראומה נוספת שכזו?... מסתבר שכן.
אולם החיוכים הראשונים והשמחות האמיתיות של הורי התחילו רק כאשר נישאתי וילדתי את ילדי הראשון, כי השושלת ממשיכה, כי לשרשרת הדורות נוספות עוד חוליות של אהבה.
לבננו הבכור קראנו בשם הסמלי אחיעד. לאחר סיום התיכון התנדב אחיעד לשנת שירות כמדריך בבית ספר שדה ואחר כך בחר לשרת בחיל השריון בחטיבה 401, החטיבה שאימצה את חטיבה 211 שבו שרת אחי כתריאל, וממוקמת גם היא במחנה ישי. בשבת האחרונה באנו לבקר את אחיעד במחנה ובהתרגשות הוא סיפר לנו כי גילה בסמוך לבסיס חורשה קטנה של עצים שניטעו לזכר הנופלים. הוא לקח אותנו לראות את העץ לזכר דודו שלא הכיר.
כיום אני עומדת פה לפניכם בשני כובעים המשתלבים זה בזה. האחד - כחלק ממשפחת השכול של החטיבה בהיותי אחות לכתריאל, והשני בהיותי אם למפקד בחטיבה - כאימא של אחיעד. כאימא, היה לי קשה לקבל את בחירתו של בני להתגייס בדיוק למקום בו אחי שירת ונהרג. במשך 28 השנים האחרונות לטרון הייתה בשבילי מקום של שכול, של כותל הנופלים, של טקסי התייחדות והנצחה. ברקע מתנגן "אחי הצעיר יהודה" ואני לא מצליחה כבר לעצור את הדמעות. והנה בשנה האחרונה לטרון שינתה את פניה. המקום הפך למקור של גאווה משפחתית בטקסי הקורסים בשריון. בדיוק לפני שלושה שבועות ישבנו כאן, באמפיתאטרון, חייכנו, שלפנו עוגה וקפה והתרגשנו כאשר הכומתות נזרקו אל-על בסיום קורס המט"קים של אחיעד. לטרון מתערבבת לנו עם דמעה על כתריאל וצרור של תקוות ותפילות לאחיעד ולכל יתר חיילינו.
גם הבן השני שלנו התגייס השנה ובחר לשרת ביחידה מובחרת. לא פעם אני שואלת את עצמי מאיפה אני שואבת את הכוח להיות אימא לשני חיילים בקרבי? כיצד הם בחרו במסלולים האלה מבלי להתלבט בכלל? מדוע אני לא מנסה לעצור בעדם? התשובה כנראה לא פשוטה. חשבתי, תהיתי והבנתי שדווקא מתוך ההתגברות על הקשיים והאתגרים אנחנו שואבים את העוצמה. מתוך הכאב הענק, מתוך כבוד ואהבה ליקירנו,החלטנו להמשיך ולבחור בחיים. בתוך כל שמחה שלנו מהול גם קורטוב של עצב עמוק, הטבוע וחרוט בתוכנו. אך אין לנו ברירות. אתם בדיוק כמוני מרגישים ומבינים שלא יתכן שיקירנו נפלו לשווא. עלינו מוטלת המשימה להמשיך להיות אופטימיים ולשמור על הארץ היחידה שלנו. השמירה אינה רק צבאית וביטחונית, השמירה של כולנו היא גם חינוכית, כלכלית, מוסרית וחשובה בכל היבט המשפיע על איכות חיינו.
לפני שבועיים וחצי הצטרפתי למשלחת צבאית לפולין במסגרת "עדים במדים". הייתה זו חוויה ששטפה אותי בתובנות ובעוצמות אדירות. כאשר 200 חיילים, נגדים וקצינים בכירים צעדו בגאווה בשערי אושוויץ-בירקנאו, עם ספר תורה ודגל המדינה - לא נותרו הרבה עיניים יבשות בסביבה. הסתכלתי על כל החיילים מסביב - חיל השריון, חילות הים, האוויר, התותחנים, הצנחנים ואחרים. הפעם כבר הספקתי להכיר רבים מהם בשם, בתפקיד ובסיפור אישי. כל אחד שידר עוצמה ומנהיגות. הסבתי מבט לעבר גדרות התיל ותאי הגזים, חשבתי על הוריי ששרדו את התופת הזו. החזרתי מבט לעבר החיילים שלנו וצעקתי בתוכי בשקט עצור: "לא עוד!!!" צבטתי את עצמי ושאבתי כוחות.
בהמשך הסתבר לי ששאיבת הכוחות הייתה הדדית. היו חיילים ששיתפו אותי בתחושות ואמרו כי באמצעות המשפחות השכולות שבמסע, הבינו את הקשר ההדוק בין השואה, התקומה, השכול, הזיכרון והחיבור לחיים והכוח. עוד חיזוק לתובנה כי המערכת הצבאית לא נוטשת, אלא זוכרת, מנציחה ומחברת את החוליות בשרשרת הדורות.
כאן בדיוק אני רוצה להודות ולהביע כבוד והערכה לכל העושים במלאכה. למפקדים, לקצינות הנפגעים, לכל החיילים והחיילות מכל הדרגים, המקפידים ליזום מפגשים ולשמור איתנו קשר מחבק במשך כל השנים בבתינו, בבית העלמין, בטקסי התייחדות וזיכרון, בנופש למשפחות ובכל הזדמנות.
השנים חולפות. החיילים של היום הם בגיל של אחי שאיננו, ובגיל של בניי שיבדלו לחיים ארוכים. ההורים מתבגרים ואנחנו האחים השכולים תופסים מקום חשוב בתהליך ההנצחה, בקשר המתמשך עם הצבא, במסרים ובכוחות שאנו מנחילים לדורנו ולדור ההמשך. הדמויות משתנות, אך המסר נשאר איתן.
אנחנו כאן חיים וגאים בארץ שלנו בזכות האח שלי, הבן שלך, הבעל שלך, הדוד שלו... בזכות יקירינו שנפלו על הגנת הארץ, בזכות חיילים שלנו שאחראים לביטחוננו ביום ובלילה, בזכות החברים הטובים הממחישים לנו את ערכה וחשיבותה של הרעות האמיתית, בזכות הורינו - שהחליטו לבחור בחיים ובאופטימיות על אף הקשיים, בזכות הסבים והסבתות שלנו, בזכות שרשרת הדורות. בזכות כולנו יחד ובזכות כל אחד לחוד - כי כולנו, כן, כולנו רקמה אנושית אחת.
דף יזכור של משרד הבטחון לזכרו של סגן כתריאל שוורץ ז"ל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה